למה ללמד על בעלי-חיים?
בעלי-חיים תופסים מקום מרכזי בחייהם של ילדים, ויש להם מקום משמעותי גם במערכת החינוך. ברוב הלימודים העיוניים מופיעים בעלי-חיים בתדירות גבוהה, אם כי במקרים רבים מתייחסים אליהם כאל משאבים כגון "סוס עבודה", כמרכיבים חסרי דעת של הסביבה או כסמלים כגון "ציפור הנפש". לכן קל שלא לשים לב שמדובר בהוראה על בעלי-חיים.
חוסר תשומת-לב כזה פחות ופחות הולם ערכים חברתיים חדשים. בשני הדורות האחרונים עובר היחס הציבורי לבעלי-חיים שינויים הניכרים למשל בהתפשטות הטבעונות מטעמי מוסר. ותיקי מערכת החינוך צפויים למצוא עניין מועט בבעלי-חיים לעומת סגל ההוראה הצעיר, ואילו בדור התלמידים עשוי הנושא להיתפס כבוער ממש. המגמה ברורה: בעלי-חיים מקבלים הכרה כ"מישהו" ולא רק כ"משהו", ומתחדדת ההבנה שהרגלים שאנו מנחילים ביחס לבעלי-חיים הם בסיס לעמדותיהם של התלמידים כלפי אחרים בכלל: התעלמות או התייחסות? זלזול או אכפתיות? נצלנות או כבוד? כדאי אפוא לבחון את הדרכים המרכזיות להוראה על בעלי-חיים – בכל מקצועות הלימוד העיוניים.
דרך ראשונה: החיה כמשאב גופני
לפי גישה זו בעלי-חיים הם עצמים שאפשר ורצוי להשתמש בהם כחומרי גלם לייצור מזון ולבוש, ככוח עבודה, כמודל למחקר, כאמצעי בידור והרגעה, או כמטרד שאפשר ורצוי להשמיד אותו. גישה זו עדיין שולטת בחברה וגם בחינוך, והנחלת הגישה הזו מהווה הכשרה באדישות חברתית ומוסרית כלפי חלשים. הניכור שהיא מכוננת כלפי בעלי-חיים יעיל עד כדי כך שאנו מלמדים עליהם, על יחסי אדם-חיה ועל יחסים עם אחרים בכלל – בלי לשים לב שאנו עושים זאת.
דרך שנייה: החיה כסמל וכקישוט
בגישה זו מדברים על בעלי-חיים, קוראים עליהם ורואים דימויים שלהם – לפעמים אף בחיבה רבה – אך בעצם מתייחסים אליהם כאל מעטפת ריקה ורואים דרכם תכנים זרים להם ורלוונטיים רק לנו, כגון מצבים בחיינו או תחומי עניין, אינטרסים ורגשות שלנו. גישה זו נפוצה בהוראת האומנויות, הספרות וכדומה. קל להתעלם מהמשמעות החינוכית המשפילה של דרך ההוראה הזו – כי לכאורה לא פגענו באף יצור חי אלא בסך הכול העלינו רעיונות יפים. אך האם מישהו היה מסכים שיתייחסו אליו (או אל העדה, העם או המגדר שלו) כסמל לעניין זר או כקישוט?
דרך שלישית: החיה כנזקקת לעזרה
בגישה זו עוסקים בבעלי-חיים באופן ישיר – כסובייקטים בסיכון או במצוקה בהשפעת בני-אדם: ברחוב, בבית או במצבי שבי מובהקים, או כמינים הסופגים נזק סביבתי מידי אדם. תכנים כאלה מתמקדים בחמלה ובאחריות, ובדרך-כלל הם נכנסים למערכת החינוך דרך עמותות להגנה על בעלי-חיים. יש לכך חשיבות עצומה, אך תכנים כאלה גם עלולים לעצב תפיסה של בעלי-החיים כיצורים נזקקים, תלויים וסבילים – מושא לחמלה אך לאו דווקא לכבוד. האם היינו מסכימים שיציגו אותנו בפני זרים כמסכנים ונזקקים, ותו לא?
דרך רביעית: החיה בפני עצמה
בגישה זו עוסקים בבעלי-חיים באופן ישיר – בתכונותיהם ובהתפתחותם כפרטים וכקבוצות, במעשים שהם בוחרים לעשות, ומעל הכול – במה שהם רוצים ומרגישים. פירוט כזה מקובל בחינוך המְפַתח כבוד לאחרים באשר הם – ובמיוחד כבוד לבני-אדם. אי אפשר לעשות זאת במפגש עם חיות בשבי, ונחוצה אפוא התמקדות בבעלי-חיים חופשיים.
תמונת מצב
שתי דרכי ההוראה הראשונות שהגדרתי לעיל דומיננטיות במערכת החינוך. הן מופיעות דרך אגב ברוב הלימודים העיוניים, כלומר ללא הכותרת "שיעור על בעלי-חיים": כשמלמדים על פרש בן-חיל – מלמדים שזה בסדר להשתמש בסוס ככלי תחבורה; וכשמלמדים על שיחה עם ציפור נודדת כמונולוג על הבעיות שלנו – מלמדים לראות בבעלי-חיים את עצמנו בלבד. רק שתי דרכי ההוראה האחרונות מאפשרות ללמד על בעלי-חיים כזולת הראוי להתעניינות, לכבוד, לחמלה ולהגנה, מישהו ולא רק משהו. כל זה קורה גם כשלא מתכוונים לעשות זאת: אין הוראה ניטרלית! לכן ראוי להשקיע מאמצים בשיפור היחס שלנו לבעלי-חיים בהוראה.
ארבע עצות מעשיות
- בלי ניצול ישיר: חשוב במיוחד להימנע מפעילות הכוללת שימוש ישיר בחיות – למטרות ייצור, עבודה, בידור, מחקר וכן הלאה. מבחינתך, המורה, האתגר עשוי להתחיל בהחרמת פינת החי או חדר החיות בבית-הספר שלך והחרמת ביקורים במקומות כאלה מחוץ לבית-הספר. (כדאי להזכיר כאן שניסויים בבעלי-חיים בבית-הספר אסורים מתוקף חוזר המנכ"ל "בעלי-חיים במוסד החינוכי").
- ביקורת על ניצול בעקיפין: הוראה על בעלי-חיים מחייבת שיקול דעת מיוחד לנוכח תכנים שנויים במחלוקת, ודחייה פעילה של חלק מהתכנים המקובלים במערכת החינוך. כך למשל כשמלמדים על פריטי אומנות, ספרות, פולקלור והיסטוריה הכוללים דמויות בעלי-חיים. לעיתים קרובות תיאור החיה מעודד התעלמות ממצוקתן של חיות ממשיות סביבנו, ולכן תפקיד המורה הוא לבחון בביקורתיות את החיה הסמלית או הקישוטית לעומת חיות ממשיות כאן ועכשיו. ראו לדוגמה את סיפור עקדת יצחק: תכני ההוראה המקובלים בנושא זה עוסקים בקורבן אדם ובצייתנות דתית – ללא עניין בהרג האיל. כך מעניקים דרך אגב לגיטימציה גורפת לשימוש אלים בבעלי-חיים (עמדה דומה חוזרת באינספור סיפורים, שירים וציורים המציגים קורבן מתון יותר מצד חיות המשרתות אדם "מרצון"). סיפור העקדה הוא אפוא הזדמנות להתמקד בדמות הנשכחת – האיל – ולבחון את עידוד האלימות דווקא מנקודת המבט הזו. דיון כזה עשוי להוביל לוויכוח סוער על צמחונות וטבעונות – וכדאי לברך על האתגר הזה ולא להתחמק ממנו.
- זואולוגיה – עם שיפורים בלבד: כדאי לחפש הזדמנויות ודרכים ללמד על בעלי-חיים כנזקקים לעזרתנו, בשילוב עם הוראה עליהם כישויות עצמאיות. התחום המתבקש ללימודים כאלה הוא "מדעים" (טבע, ביולוגיה), אך בתחום זה מקובל להתעלם ממה שבעלי-חיים רוצים ומרגישים, ומקובל להתעלם גם מִקורותיהם כפרטים ייחודיים וכקהילות ייחודיות – כלומר מתעלמים מתכנים שלא היינו מעלים על הדעת לוותר עליהם כשברצוננו לעורר כבוד לבני-אדם. לכן המורה למדעים נדרש/ת לעשות מאמץ מיוחד ולשלב בעבודת ההוראה התעניינות אישית בזולת והתחשבות בו – תכנים המשויכים בדרך-כלל ל"כישורי חיים".
- לא להמציא את הגלגל מחדש: כמה תוכניות איכותיות על בעלי-חיים פתוחות לשימוש חופשי, וקל להגיע אליהן בחיפוש שם התוכנית באינטרנט. הינה סקירה שלהן.
תוכניות חינוך העומדות לרשותך
בלימודי הביולוגיה יש לא מעט אפשרויות הוראה על בעלי-חיים בטבע (החיה בפני עצמה – הדרך הרביעית) בשילוב עם אחריות כלפי חיות הנפגעות מידי אדם (החיה כנזקקת לעזרה – הדרך השלישית). אפשרויות אלה פתוחות, למשל: בתוכנית חקר ציפורים וסביבה של משרד החינוך; בחלקים העוסקים בהשפעת האדם על בעלי-חיים בתוכניות החינוך לקיימות; וביחידת לימוד על התנהגות בעלי-חיים בחטיבה העליונה. אולם כפי שציינתי לעיל, ההתייחסות לבעלי-חיים בלימודי המדעים לוקה בחסרונות המחייבים אותך להוסיף לתוכניות הקיימות תכנים חדשים של "כישורי חיים".
דגשים אחרים מופיעים מחוץ ללימודי הביולוגיה. התוכנית הוותיקה של SOS חיות ומשרד החינוך, "הרוח החיה שבחבורה", זמינה בחלקה במרשתת. בשנים האחרונות פרסם השירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך שיעורים מקוונים (ב"מערכת שידורים לאומית") ומצגות בנושא בעלי-חיים, בעיקר לבית-הספר היסודי. כל התוכניות האלה ממוקדות בחמלה ובאחריות, והן לא מצטיינות בפיתוח למידה על החיות בפני עצמן. חיסרון זה קיים גם בתוכניות חינוך המוצעות על-ידי מקלטים וחוות להצלת בעלי-חיים, כלומר במצבי שבי. מכון אדם וחיה מציג סקירה של מיטב התוכניות בתחום זה, וכן תוכנית שנועדה לשפר את העבודה החינוכית עם חיות בשבי: "לפגוש חיות במילים".
מורות ומורים המבקשים לשלב בעבודתם את הדרך השלישית והדרך הרביעית מוזמנים להשתמש בתכנים אחרים (גילוי נאות: אני מעורב בפיתוחם). אתר "פעולה חיה" של עמותת אנימלס מציג מאות(!) מערכי שיעור ששלחו מורים בנושא בעלי-חיים, אם כי מטבע הדברים רמת החומר המופיע שם אינה אחידה. תוכנית מדויקת ונוחה לשימוש היא "לחיות בשלום עם סנוניות" מאת מכון אדם וחיה, ותוכנית הלימודים המקיפה ביותר (לבית-הספר היסודי) על בעלי-חיים היא "חיות איתנו" של מכון אדם וחיה ומט"ח. "חיות איתנו" עוסקת ברגשות בעלי-חיים באמצעות משחקים, הפעלות וסרטונים, ובתום כשלוש שנות פעילות כבר נעשה בה שימוש בלמעלה מ-13,000 כיתות.
אריאל צבל, דצמבר 2024
גרסה מקוצרת של כתבה זו התפרסמה כאן: ד"ר אריאל צבל, "לא רק בט"ו בשבט: תוכניות לימוד מומלצות על בעלי חיים," הגיע זמן חינוך, 10.2.2025.