טיפול בנוכחות בעלי-חיים בגישה הדדית: המדריך לכתיבת עבודות

הדף בעריכה!

מאת ד"ר אריאל צבל (מכון אדם וחיה; התוכנית לטיפול רגשי בנוכחות בעלי-חיים בגישה הדדית, מכללת אורנים), דצמבר 2023. ייעוץ: גל חכים-אשר. המדריך מתבסס על ניסיון הוראה ועל טיוטות עבודות שכתבו תלמידות ותלמידי התוכנית לעיל; פרטים בטקסט שונו באופן המונע זיהוי הכותב/ת והמטופלים. המדריך נכתב כהרחבה מעבר למסגרת ההוראה במכללה, ולכן הוא פתוח לקהל הרחב. ההנחיות כתובות בלשון נקבה, אך הן מיועדות לשני המינים.

קיצורים

  • טעבח"ה – טיפול רגשי בעזרת/בנוכחות/לצד בעלי-חיים בגישה הדדית.
  • טבבע"ח – טיפול (רגשי) באמצעות/בעזרת/בנוכחות/לצד בעלי-חיים.

נושאים

  1. בחירת סוג העבודה
  2. איך לבנות דיון עיוני בטעבח"ה?
  3. שימוש בחומר עיוני על טעבח"ה
  4. הבחנה בין חיה סמלית לחיה הממשית
  5. בעל-החיים כסובייקט וכסוכן
  6. ארבעה רבדים של תיאור משתתפי הטיפול
  7. מדוע עליי לתאר את עצמי?
  8. עלילה והסברים סיבתיים
  9. סיפורם של שלושה גיבורים
  10. התמקדות באפיזודה עם בעל-החיים כסוכן
  11. תיאור עובדתי לעומת סיכום פרשני
  12. תיאור עובדתי: דיבור לעומת שפת גוף
  13. הכרת החיה בעזרת תצפית וניסוי
  14. איפה נחוץ חומר עיוני על חיות?
  15. איך למצוא חומר עיוני על חיות?
  16. דין וחשבון על כישלון בשילוב החיה בטיפול
  17. כתיבה לפי כללי הציטוט האקדמיים
  18. איך לשלב בעבודה ציטוטים והפניות?
  19. קשר עם הקהל: עגה מקצועית ועיצוב
  20. איך לשפר את איכות הכתיבה?

1. בחירת סוג העבודה

א. לשם מה להבחין בין סוגי עבודות? אפשר לחלק עבודות המוגשות במסגרת לימודי טעבח"ה, ובפרט עבודות גמר, לשלושה סוגים:

  1. תיאור מלא של מקרה טיפולי
  2. סוגיה אחת במקרה טיפולי
  3. דיון עיוני כללי

חשוב להבחין בין שלושת הסוגים האלה ולהשתדל שלא לערבב ביניהם בתוך עבודה אחת, כי הניסיון לעשות זאת הוא משימה תובענית מדי, אפילו כשמדובר בעבודת גמר שהתחלת לעבוד עליה בשנת הלימודים השנייה. עבודה המנסה לכלול יחד שניים-שלושה סוגי עבודה עלולה להיות ארוכה ומורכבת במידה בלתי סבירה.

ב. תיאור מלא של מקרה טיפולי. עבודת גמר הכוללת תיאור וניתוח מקרה טיפולי שהנחית כמטפלת בשיטת טעבח"ה, בניסיון לאפיין את התהליך שהתרחש, להבין את התפקוד שלך כמטפלת ולחדד אפשרויות טיפוליות נוספות שאפשר היה למצות.

  • העיקרון המארגן: עלילת המקרה הטיפולי מוצגת כרצף כרונולוגי המחולק לתקופות או לשלבים.
  • למה לבחור עבודה מסוג זה? המקרה הטיפולי שבכוונתך לתאר ממושך ועמוס התפתחויות מעניינות הכוללות שינויים משמעותיים במצב המטופל או במערכת היחסים בינו ובין החיה או בינו ובינך המטפלת.
  • על מה יש לוותר בעבודה כזו? על אפיון מהלך הטיפול כולו דרך רעיון יחיד או מושג יחיד. ייתכן שיהיה צורך להסביר חלקים שונים במהלך הטיפול בעזרת רעיונות עיוניים (תאורטיים) שונים, לפי נקודות שעלו בעלילת הטיפול, עם עיון בסיסי בלבד בכל רעיון עיוני, המינימום הנדרש כדי להבטיח שהרעיון יהיה מובן לך ולקהל קוראי עבודתך. בעבודה כזו אין שאלת מחקר והשערת מחקר אלא רק שאלות והשערות נקודתיות.
  • על מה אין לוותר בעבודה כזו? על הסברים סיבתיים ועל שימוש במקורות עיוניים. עבודת "תיאור מלא של מקרה טיפולי" איננה דיווח עובדתי גרידא על התרחשות מסוימת אלא דיווח עובדתי המשולב בהסבר פסיכולוגי (ראי הרחבה בסעיף 8). יש צורך להסביר מדוע חלו (או התעכבו) שינויים במהלך הטיפול, וההסברים צריכים להישען על מקורות עיוניים.

ג. סוגיה אחת במקרה טיפולי. עבודת גמר המתייחסת לסוגיה עיונית מסוימת בטעבח"ה, המוצגת דרך מקרה מבחן אחד הנכלל כולו במקרה טיפולי שהנחית כמטפלת. סוגיה עיונית זו נבחרה כי היא תופסת מקום חשוב בטיפול שהנחית והיא מסייעת להסביר התפתחויות מרכזיות במהלכו.

  • העיקרון המארגן: הסוגיה העיונית היא נושא העבודה, והעבודה מאורגנת כולה סביב שאלת המחקר והשערות המחקר. המקרה הטיפולי משתלב בעבודה באופן מקוטע, במידה שהמידע שאספת מוצג באופן חלקי, בדגש על החלקים הרלוונטיים לסוגיה העיונית.
  • למה לבחור עבודה מסוג זה? במקרה הטיפולי שהנחית בלט נושא מרכזי אחד או רעיון מרכזי אחד שסייע לך לארגן את עבודתך כמטפלת. נושא זה רלוונטי לא רק למטופל אלא גם לחיה.
  • על מה יש לוותר בעבודה כזו? עבודה מסוג "סוגיה אחת במקרה טיפולי" נוטה ליפול להרחבה לא רצויה לשני סוגי העבודות האחרים, ויש להיזהר ולהגביל אותה: מצד אחד אין לתאר כל פרט מעניין שהתרחש במהלך הטיפול; מצד אחר אין לפתח בה שאלה עיונית כללית המחייבת בדיקה אמפירית מקיפה אלא יש להיצמד לשאלות שתוכלי לענות עליהן מתוך הניסיון שרכשת במקרה טיפולי יחיד.
  • על מה אין לוותר בעבודה כזו? מצד אחד אין לוותר על פירוט הפרטים הרלוונטיים במקרה הטיפולי שהנחית; ומצד אחר אין לוותר על הסברים סיבתיים למהלך הטיפול (ראי הרחבה בסעיף 8), על שימוש במקורות ועל ניסוח שאלת מחקר והשערת מחקר.

ד. דיון עיוני כללי. עבודת גמר המתייחסת לסוגיה עיונית מסוימת בטעבח"ה, באופן שאינו תלוי במקרה הטיפולי שהנחית כמטפלת. המקרה שהנחית עשוי לסייע כחומר גלם אמפירי לניתוח העיוני, אך במידת הצורך עליך לחפש נתונים אמפיריים החורגים מהניסיון שלך (למשל מתוך מחקרים שהתפרסמו).

  • העיקרון המארגן: הסוגיה העיונית מוצגת כנושא העבודה. מידע מתוך המקרה הטיפולי שהנחית מוצג בעבודה באופן חלקי ומקוטע, רק כשהצגת הדברים משרתת את שאלת המחקר.
  • למה לבחור עבודה מסוג זה? נושא עיוני מסוים בטעבח"ה ראוי לדעתך לפיתוח. המניע לבחירה בנושא עשוי להיות תהיות שהתעוררו בעקבות ניסיונך המעשי בטעבח"ה, אך אפשר לבחור בנושא שהתעורר במהלך למידה עיונית של טעבח"ה.
  • על מה יש לוותר בעבודה כזו? על תיאור מקיף של המקרה הטיפולי שהנחית, ובכלל זה על תיאור מפורט של מהלך הטיפול, של המטופל, של החיה ושל עצמך. פרטים אלה ייכנסו לעבודה רק אם הם משרתים את שאלת המחקר.
  • על מה אין לוותר בעבודה כזו? על זיקה לניסיון המעשי שלך. אילו למדת במסגרת עיונית טהורה, לא היה צורך להיעזר בניסיון המעשי שלך, אך לימודי טעבח"ה כוללים התנסות מעשית והם נועדו לקנות לך אפשרות עבודה מעשית. לכן עבודת מסוג "דיון עיוני כללי" במסגרת לימודי טעבח"ה מחייבת התייחסות משמעותית לניסיון שרכשת בשטח. שימי לב: כתיבת עבודה עיונית מחייבת שימוש במקורות רבים, רובם או כולם כתובים באנגלית, ורובם ככולם כתובים לקהל מקצועי, כלומר אלה אינם חומרי מבוא שהונגשו במיוחד לתלמידים בשפת האם שלך.

ה. דוגמאות. הדוגמאות הבאות נועדו להמחיש בקיצור נמרץ את ההבדלים בין שלושת סוגי העבודה. כל אחת מהדוגמאות הבאות מתמקדת בהתנסות טיפולית מסוימת. אפשר לבסס על ההתנסות הזו עבודות מסוגים שונים, ובכל סוג עבודה ניתנים דגשים שונים לאותה התנסות טיפולית. הכותרות השונות בכל סוג עבודה מבטאות את הדגשים השונים האלה.

  • סוס והעברה נגדית
    • תיאור מלא של מקרה טיפולי – כותרת העבודה: "טיפול בנוכחות סוס ללא רכיבה וקשירה: תיאור מקרה"; כותרת אחת הסעיפים בתוך העבודה: "תקופת הטיפול הראשונה: המטופל ואני חוששים להרגיז את אלפרד הסוס".
    • סוגיה אחת במקרה טיפולי – כותרת העבודה: "כשהמטפלת זקוקה לאישור: סוס סמכותי כמקרה מבחן להעברה נגדית בטיפול בגישה הדדית"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "קווי דמיון בין הסוס אלפרד לאבי, ואיך זה השפיע על התפקוד שלי מול המטופל".
    • דיון עיוני כללי – כותרת העבודה: "האם סמכותיות של בעל-חיים עשויה לעורר העברה נגדית בטיפול בנוכחות בעלי-חיים בגישה הדדית?"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "אילו תגובות מעורר בעל-חיים גדול כשהוא עומד על שלו מול המטפל/ת?"
  • כלבה ואימהוּת
    • תיאור מלא של מקרה טיפולי – כותרת העבודה: "טיפול בעזרת כלבה בילד לאם נעדרת"; סעיף בתוך העבודה: "תפנית ביחסי ירון-סימקה: ירון מגלה את סימקה כדמות אימהית".
    • סוגיה אחת במקרה טיפולי – כותרת העבודה: "תפקודים הוריים של כלבה במפגש טיפולי עם ילד זנוח"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "התכונות האימהיות של סימקה".
    • דיון עיוני כללי – כותרת העבודה: "ל'אימא' יש זנב: פיצוי על חסך הורי במפגש ילדים עם בעלי-חיים"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "סכנות רגשיות בפענוח שגוי של מחוות אימהיות לכאורה מצד כלבה."
  • ארנבונים ודוגמה אישית
    • תיאור מלא של מקרה טיפולי – כותרת העבודה: "כשנערה בסיכון פוגשת ארנבונים בסיכון: תיאור מקרה טיפולי בפנימייה"; סעיף בתוך העבודה: "מפגש שני: 'נראה לי שאת דואגת לארנבות יותר משאת דואגת לי'".
    • סוגיה אחת במקרה טיפולי – כותרת העבודה: "שיקום ארנבונים בפינת חי עם מטופלת בסיכון: המטפלת כאם מזניחה וכאם טובה"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "הארנבונים כ'אחים קטנים' – שחזור חוויית התחרות בבית".
    • דיון עיוני כללי – כותרת העבודה: "שיקום בעלי-חיים כהדגמה של הורות טובה במסגרות שיקומיות לנוער"; כותרת אחד הסעיפים בתוך העבודה: "מכשולים בהזדהות המטופל/ת עם בעלי-חיים קטנים בסטטוס נמוך".

חזרה לרשימת הנושאים

2. איך לבנות דיון עיוני בטעבח"ה?

א. מרכיבים עיוניים בתיאור מקרה. בכל עבודה מקיפה המוגשת במסגרת לימודים אקדמיים חייבים להופיע מרכיבים עיוניים. דרישה זו קיימת גם בעבודה בטעבח"ה שאיננה מסוג דיון עיוני כללי (האופייני יותר למסגרת הכשרה במחקר ופחות למסגרת הכשרה בפסיכותרפיה), כלומר צריכים להיות מרכיבים עיוניים גם בעבודה מסוג סוגיה אחת במקרה טיפולי או אפילו מסוג תיאור מלא של מקרה טיפולי (פירוט בסעיף 1). מרכיביה העיוניים של העבודה צריכים לעמוד בדרישות של דיון עיוני מבחינת:

  1. סיבתיות והיגיון: יש להקפיד על כתיבה הגיונית – יש לציין במידת האפשר הסברים סיבתיים לאירועים ולתופעות (פירוט בסעיף 8), ואין לטעון שתופעה מסוימת גרמה לתופעה אחרת או שטענה מסוימת נובעת מטענה אחרת אם אין לך אפשרות להוכיח קשר כזה.
  2. קישור לתאוריה: יש לקשור בין המקרים המסוימים שהעבודה עוסקת בהם (כגון תיאור אירוע מסוים במהלך טיפול) ובין תאוריה כללית. קשר עשוי להיות זיקה חיובית בין המקרה לתאוריה (כלומר המקרה מתאים לתאוריה) או זיקה שלילית ביניהם (המקרה אינו מתאים לתאוריה).
  3. מקורות: יש להשתמש במקורות מקצועיים. ידע כללי, אינטואיציה ומקורות עממיים אינם מספקים.
  4. שאלות מחקר: יש לנסח שאלות מחקר (או שאלה יחידה), כלומר שאלות תמציתיות שעיקר הטקסט מוקדש לתשובה עליהן.
  5. השערות מחקר: יש לנסח תשובות (או תשובה יחידה) לשאלות המחקר. תשובה כזו בשלב מוקדם של העבודה נחשבת להשערת מחקר, ועם הצטברות נתונים רלוונטיים היא עשויה להיהפך לטענת מחקר.

ב. שאלת מחקר והשערת/טענת מחקר. שאלת מחקר והשערת/טענת מחקר תופסות מקום שונה בכל אחד מסוגי העבודה השונים בטעבח"ה:

  • תיאור מלא של מקרה טיפולי – שאלות מחקר מקומיות ותשובות מקומיות עליהן (השערות/טענות) מופיעות לאורך העבודה בזיקה ישירה לתיאור המקרה. הטיפול בכל שאלה וטענה כזו נסגר כשעוברים לנושא הבא, כפי שמכתיבה עלילת המקרה הטיפולי. השימוש במקורות מקצועיים נעשה לפי העניין המקומי.
  • סוגיה אחת במקרה טיפולי – רצוי לפתח בשלב מוקדם של העבודה שאלה יחידה ותמציתית ולנסות להשיב עליה תחילה תשובה (השערה/טענה) יחידה ותמציתית. נדרש שימוש נרחב במקורות עיוניים (כגון תאוריות בפסיכולוגיה ובאתולוגיה) לניסוח שאלת המחקר שלך. המידע האמפירי שתסתמכי עליו יישען ברובו הגורף על הניסיון המעשי שלך במקרה הטיפולי שהנחית.
  • דיון עיוני כללי – יש לבסס את העבודה כולה על שאלה יחידה ותמציתית, ועל הניסיון שלך להשיב עליה תחילה תשובה (השערה/טענה) יחידה ותמציתית. נדרש שימוש נרחב במקורות עיוניים (כגון תאוריות בפסיכולוגיה ובאתולוגיה) לניסוח שאלת המחקר שלך. המידע האמפירי שתסתמכי עליו יישען בחלקו על הניסיון המעשי שלך במקרה הטיפולי שהנחית, אך ייתכן שיהיה עליך להשלים מידע רב ממקורות אחרים, ובפרט ממחקרים אמפיריים. אפשר גם למקד דיון עיוני כללי בביקורת או בתוספת על רעיונות המופיעים במקורות עיוניים, ללא התעסקות רבה בידע אמפירי, אך גם במקרה כזה עבודה המוגשת במסגרת לימודי טעבח"ה צריכה להיות קשורה בבירור להתנסות המעשית שלך בטיפול.

ג. מיקוד. קל ללכת לאיבוד בנושאים כלליים ומעורפלים, ולכן יש לנסח שאלות מחקר קצרות וברורות, ולהשתדל למקד את התשובות הראשוניות עליהן באופן צר וברור ככל האפשר. הנה דוגמאות לשאלות ולהשערות/טענות כלליות או מעורפלות מדי:

  • שאלה 1: האם כלבים מתאימים לטיפול בעזרת בעלי-חיים?
  • השערה/טענה 1: כלבים הם ידידיהם הטובים של האדם, עם אלפי שנות ביות והסתגלות לאדם מאחוריהם, ותכונות אלה הופכות אותם לבעלי-חיים מתאימים לטיפול בעזרת בעלי-חיים.
  • שאלה 2: מה קורה בטעבח"ה כשהכלב ישן במשך הטיפול?
  • השערה/טענה 2: כלב שנוהג לישון במפגשים טיפוליים אינו תורם למפגשים תוכן ממשי, ולכן אי אפשר למקם אותו בטעבח"ה.

והנה דוגמה לשאלת מחקר סבירה עם השערת/טענת מחקר סבירה:

  • שאלה: האם המושגים "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב" (במובן שניסח דונלד וויניקוט בחיבורו "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב," 1960) עשויים לחול על כלבים?
  • השערה/טענה: ההבחנה בין "עצמי אמיתי" ל"עצמי כוזב" תלויה בפערים בין איכות הטיפול האימהי ובין צרכיו של הצאצא המתפתח. "עצמי אמיתי" ו"עצמי כוזב" הם תולדה של חוויות רגשיות פשוטות שאינן תלויות בהכרח בתיווך לשוני וברפלקסיה לשונית. לכן יצור חסר לשון כגון כלב עשוי לפתח "עצמי אמיתי" בזכות היענות אימהית לצרכיו הגופניים והרגשיים, והוא עלול לפתח "עצמי כוזב" בדרגות שונות כשצרכיו אינם נענים היטב ועליו לסגל את עצמו לדרישות סביבתיות תובעניות.

ג. התמקדות בנפש החיה. מוקד הידע הנחוץ על חיות בטעבח"ה הוא תכונות נפשיות ומצבים נפשיים של החיה המעורבת בטיפול – בהקשר של התנהגותה בטיפול. ידע כזה נחוץ בכל סוג של עבודה בטעבח"ה: תיאור מלא של מקרה טיפולי, סוגיה אחת במקרה טיפולי או דיון עיוני כללי. ידע על החיה בטעבח"ה אינו מספיק אפוא אם הוא ממוקד כולו בהתנהגות בלבד, או שהוא אף ממוקד באקולוגיה, באבולוציה, בשימושים מקובלים בחיה, בהנחיות לטיפול נאות בה וכן הלאה – אם ידע כזה שהצגת על החיה מנותק מעיסוק בתכונות נפשיות ובמצבים נפשיים שלה.

ד. מקורות זואולוגיים. הידע הנחוץ על חיות בטעבח"ה ממוקד בפסיכולוגיה של חיות מהמין הנדון, אך קשה מאוד למצוא ידע כזה במקורות רגילים בתחומי הזואולוגיה והאקולוגיה. גם ידע מקצועי בתחומים יישומיים הקשורים בחיות (כגון רכיבה, או טיפול בחיות מחמד) אינו מספק – כי במקורות כאלה ההתייחסות לנפש החיה כפופה לערך השימוש שלה, ולכן המידע על נפש החיה שטחי ומוטה.

סוג מקורות זואולוגיים מבטיח באופן יחסי הוא מקורות באתולוגיה – התחום המדעי העוסק בהתנהגות בעלי-חיים (ובפרט בענף האתולוגיה העוסק בחשיבה: האתולוגיה הקוגניטיבית – cognitive ethology) ובמדע רווחת בעלי-החיים (animal welfare sciene וגם applied ethology). עם זאת, גם השיח המדעי בתחומים אלה מתרחק מסוג הפסיכולוגיה הרלוונטי לטעבח"ה.

ה. מקורות בין-תחומיים. לעיתים קרובות נחוצים מחקרים על חיות הממוקדים בנושאים קרובים יותר לפסיכותרפיה. מקורות אלה עשויים להופיע במחקרים חריגים בתחומי דעת שונים הקשורים לזואולוגיה או בכתבי-עת וספרים בין-תחומיים מובהקים (וכמעט מיותר לציין שמקורות כאלה אינם ספרי לימוד פשוטים אלא מאמרים מדעיים מתחומי המחקר האמפירי). דוגמאות לנושאים המחייבים שימוש במקורות כאלה:

  • סימנים לטראומה בחיות ממין מסוים;
  • השפעת פרידה מוקדמת מהאם על הגור;
  • השפעת נטישה בידי אדם על החיה;
  • השפעת החיים במכלאה מסוג מסוים;
  • השפעת בידוד חיה מהלהקה;
  • הצורך של חיות ממין מסוים במשאבים סביבתיים מסוימים והשפעת המחסור במשאבים אלה;
  • אמונות, הרגלים ורגשות של אנשים המחזיקים חיות במצבי שבי מסוימים.

ו. מקורות מהפסיכולוגיה. לעיתים קרובות מקורות מדעיים וטכניים העוסקים בחיות באופן מקצועי מתעלמים מנפשן של חיות עד כדי כך שעבודה עיונית בטעבח"ה מחייבת שימוש במקורות מתחום הפסיכולוגיה של בני-אדם והתאמת התוכן שלהם לבעלי-חיים. התאמה כזו היא עבודה השוואתית קשה המחייבת ידע מתאים על הדמיון הרלוונטי ועל ההבדלים הרלוונטיים בין בני-אדם ובין המין הנדון. הידע ההשוואתי על החיות יתבסס בעיקר על ספרות מדעית באתולוגיה (חקר התנהגות בעלי-חיים) ובמדע רווחת בעלי-החיים.

ז. מבנה דיון עיוני. אם כן, דיון עיוני על חיות בטעבח"ה, בין שמדובר בקטע קצר בעבודה ובין שמדובר בנושא העבודה כולה, הוא אתגר גדול המחייב מהלך מורכב:

  1. מקורות מהפסיכולוגיה. חיפוש חומר עיוני העוסק באופן ממוקד בתופעה הנפשית הנדונה, בבני-אדם. (לדוגמה, בעבודה העוסקת בטראומה כתוצאה ממפגש אלים, יש למצוא חומר כללי על טראומה כתוצאה ממפגש אלים – חומר שנכתב בדרך-כלל במחשבה על בני-אדם בלבד).
  2. הכללות פסיכולוגיות. בתוך המקורות שמצאת, יש לאתר פרטים הכתובים בלשון כוללנית ככל האפשר – כללית עד כדי כך שספק אם הדברים חלים רק על בני-אדם.
  3. מקורות מהזואולוגיה. חיפוש חומר על מין החיה הנדון בספרות הזואולוגית (ובפרט בענפי האתולוגיה), ואיתור פרטים העשויים להיות רלוונטיים לנושא שלך. (לדוגמה, אם הנושא הוא טראומה כתוצאה ממפגש אלים, חומר על התנהגות חיות מהמין הנדון בעת סכנה עשוי להתחבר לחומר שאספת מתחום הפסיכולוגיה של בני-אדם).
  4. סינתזה. יצירת סינתזה בין שני סוגי המקורות: ניתוח פסיכולוגי של התופעה הנדונה במאמץ להתאים את טענותייך לחיה הנדונה, וכל זאת תוך הקפדה שלא לעוות (להאניש) את החומר שנכתב במקורו על בני-אדם. (בהמשך לדוגמה שלעיל, הסינתזה תכלול דין וחשבון על הדמיון ועל ההבדלים בין הטראומה של המטופל לטראומה של החיה הנוכחת בטיפול, בעקבות מפגשים אלימים שחוו שניהם).

חזרה לרשימת הנושאים

3. שימוש בחומר עיוני על טעבח"ה

א. בעיה מושגית. המושג "גישה הדדית" נדיר בפסיכותרפיה ואינו מוכר לקהילה מקצועית רחבה. יתר על כן, אפילו בקהילה הקטנה שמשתמשת בו אין הסכמה על משמעותו. מרוב עמימות, לעיתים קרובות מטפלות טבבע"ח משתמשות בו כדי לציין עמדה חיובית מעורפלת כלפי חיות, ביטוי לרצון טוב כלפי חיות והתחשבות בהן, באופן יחסי. ואולם זהו רק חלק קטן ומטעה ממשמעות המושג כפי שהיא נוסחה בכתב בשנים האחרונות; למעשה, אם הכוונה היא בעצם למחויבות מוסרית (אתית) לשמירה על רווחת בעלי-החיים, אז השימוש במושג "גישה הדדית" מיותר! מושגים מקובלים מתחום המוסר, או תיאורי התנהגות המטפלת אל החיות הלכה למעשה, מתאימים יותר ונהירים יותר.

ב. מקורות מתאימים. מטעמים אלה כל שימוש במושג "גישה הדדית" במסגרת טקסט מקצועי מחייב הגדרה ברורה והפניה מסודרת למקורות (ואם מסיבה כלשהי ההגדרה שלך שונה מההגדרה שמופיעה במקורות, אז יש לציין זאת במדויק תוך הפניה למקורות). מקורות באתר מכון אדם וחיה:

ג. מקורות נוספים. לא מעט מהמרכיבים של הגישה ההדדית פותחו במקומות אחרים תחת כותרות אחרות (ולעיתים קרובות למטרות אחרות, למשל בגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה), ויש להשתמש במקורות אלה במידת הצורך עם הסברים ממוקדים מדוע המקורות האלה רלוונטיים למה שאת מכנה "גישה הדדית".

ד. טיפול הדדי?! היזהרי משימוש בלתי הולם במושג "טיפול הדדי" (שהיה נפוץ בטעות במכללת אורנים בשנים 2022-2017). "טיפול הדדי" הוא תופעה ממשית – כששני סוכנים מטפלים זה בזה, למשל שתי מטפלות מוסמכות, או בהקשר רחב יותר בגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה – מטפלת ומטופל המשפיע עליה באופן טיפולי. טיפול הדדי נדיר למדי בטעבח"ה. אפשר לתאר כ"טיפול הדדי" למשל מקרה של מטופל חסר ביטחון וכלב חסר ביטחון המעניקים זה לזה חום וביטחון, ומפגינים זה כלפי זה בכוונה סובלנות ואכפתיות. בנסיבות מיוחדות – למשל במיזמי שיקום כלבים בבתי-כלא – משתמשים באופן מוצדק במושג שיקום הדדי, כלומר כלבים שאינם מיטיבים לתפקד בחברת בני-אדם לומדים מהאסירים לתפקד בתנאים דמויי בית, ובמקביל האסירים לומדים מהכלבים ומהטיפול בהם עיסוק המאפשר להם להשתלב טוב יותר בחברה החופשית. בכל מקרה, שימוש במושג "טיפול הדדי" או "שיקום הדדי" בעבודה שלך מחייב הגדרה ברורה בעזרת מקורות מתאימים, והסבר מדוע בחרת להשתמש במושג הזה.

ה. מטפל שותף?! יש להימנע מתיאור בעל-החיים הנוכח בטיפול כ"מטפל שותף" (ביטוי שזכה לתפוצה בזכות מאמרו הקלאסי של בוריס לוינסון מ-1962). השימוש במושג זה אצל לוינסון הוא מטפורה ותו לא; בפועל, לוינסון השתמש בכלבו כאמצעי עזר טיפולי, ובהחלט לא כמטפל שותף. עם ההתפתחות של טבבע"ח, ובפרט עם התפתחות הטעבח"ה, המטפורה של לוינסון נהפכה למבלבלת ומיותרת, כי מסתבר שבעל-חיים עשוי למלא תפקידים טיפוליים באופן ממשי ולא מטפורי, אך השימוש במושג "מטפל שותף" כמטפורה מקשה להבחין בתופעה זו.

"מטפל" הוא תואר שבני-אדם טורחים רבות כדי לזכות בו מידי מוסדות מקצועיים, ולא כל אדם המתפקד באופן טיפולי ראוי לתואר "מטפל". שימוש מטעה בתואר זה אף חושף את ה"מטפל" לתביעה פלילית בעוון התחזות. גם חיה הממלאת תפקידים טיפוליים ממשיים, אפילו מתוך כוונה טיפולית מצידה (כגון כלב המלקק את פניו של ילד בוכה) אינה ראויה אפוא לתואר "מטפלת".

חזרה לרשימת הנושאים

4. הבחנה בין חיה סמלית לחיה הממשית

א. במסורת אין עניין בחיה הממשית. בטיפול פסיכולוגי מסורתי יש מטפלת ומטופל, ואין שום הכרח שתופיע חיה כלשהי בטיפול. בטבבע"ח מסורתי חייבת להופיע גם חיה בטיפול, אך תפקידה גמיש: ייתכן שהמטפלת והמטופל יתייחסו לחיה הממשית, ואפשר גם שהם רק ישליכו עליה תכנים מעולמו של המטופל. במובן זה, החיה בטבבע"ח המסורתי עשויה לתפקד בטיפול כמו בובה או כמו חיה דמיונית; הלוא אפשר לנהל בהצלחה שיחה טיפולית השלכתית גם על בובה של כלב (למשל: "מה צ'ומפי מרגיש כשאנחנו שמים אותו באריזה ומתעלמים ממנו?") או על דמות של כלב מתוך ספר או סרט. כלומר החיה הממשית אינה הכרחית לטיפול בגישה זו.

ב. בטעבח"ה יש עניין בחיה הממשית. גם בטעבח"ה השלכת תכנים מעולמו של המטופל על החיה וניתוח ההשלכה הם כלי עבודה חשובים בעבודה הפסיכותרפית, אולם טעבח"ה מעצם הגדרתו (ראי 3 ב' לעיל) אינו יכול להסתפק בהתייחסות השלכתית לחיה. הממשות של החיה היא תופעה ייחודית שהמטופל והמטפלת מכירים בה בכל מקרה, באופן מודע יותר או פחות, וממשות זו מחייבת אפוא התייחסות מפורשת בטיפול. החיה הממשית מגיבה ויוזמת, ולכן כמעט בהכרח יש לה משמעות טיפולית שונה ממשמעותה של חיה דמיונית (כגון בובה או דמות מספר).

ג. יחסי גומלין. ההבדל המרכזי בין ממשות לסמליות הוא יחסי גומלין. אומנם בכל מערכת יחסים ממשית יש גם מרכיבים סמליים: יחסים ממשיים, אפילו בין אנשים קרובים ואוהבים, כוללים בהכרח שימוש סמלי רב בזולת או השלכה עליו (למשל כשהורה רואה בילד גרסה צעירה של עצמו, או כשאישה רואה בהתנהגות בן-זוגה ביטוי של עצמה). גם טעבח"ה כולל אפוא בהכרח התבוננות סמלית בחיה והשלכה של תכנים זרים רבים עליה. אולם צאצא ממשי, בן-זוג ממשי וחיה ממשית מגיבים להתייחסות ההשלכתית עליהם, מגבילים אותה וגורמים בה שינויים בלתי נשלטים. תגובתם נתקלת בתגובה מתוקנת משלנו, וחוזר חלילה.

במילים אחרות, ההבדל בין חיה סמלית לחיה ממשית במסגרת טיפולית איננו בהיעדר התייחסות סמלית לחיה; כך או כך אנו משליכים עליה תכנים זרים. ההבדל הוא ביחסי הגומלין: רק חיה ממשית מעמתת אותנו עם השלכה בלתי הולמת ומעצבת באופן פעיל את מחשבתנו עליה. אם הטיפול כולל חיה שההתייחסות אליה בטיפול אינה מושפעת מיחסי גומלין עימה, לא מדובר בטעבח"ה.

ד. איך להבחין בין חיה סמלית לחיה ממשית? בדיבור ובמחשבה על החיה (ובמקרים קיצוניים גם במעשה) עלול להופיע קושי להבחין בין החיה הממשית לחיה סמלית. בעבודה הטיפולית ובדיווח עליה, כדאי אפוא לשאול את השאלות הבאות על תוכן ההתייחסות לחיה בשיחה שהתנהלה בטיפול:

  1. במה הייתה השיחה שונה (או זהה) אילו הייתה החיה דמות דמיונית או בובה – ולא חיה ממשית?
  2. האם התייחסתם בשיחה לדברים שהחיה עשתה (תנועות, קולות), או שהתייחסתם רק לעצם קיומה?
  3. אם התייחסתם להתרחשות ממשית בינכם ובין החיה, האם התייחסתם למה שהיא עשתה או רק למה שאתם עשיתם?
  4. אם התייחסתם בשיחה לכוונות, רגשות או מחשבות של החיה, האם תכנים אלה מהווים פרשנות ישירה של התנהגותה, או אסוציאציות שאינן קשורות להתנהגותה?

ה. השלכה שאינה רלוונטית לממשות. דוגמאות להשלכה שבמצבים נפוצים במהלך מפגש טיפולי אינה מושפעת מיחסי גומלין עם החיה ("מוקי" – הכלב הנוכח בטיפול):

  1. המטופל: "נראה לי שמוקי לא סובל שמדבריו עליו מאחורי הגב."
  2. המטפלת: "גם מוקי מתבייש לפעמים כשהוא פוגש ילדים שהוא לא מכיר."
  3. המטופל: "מוקי לא מתגעגע לפעמים לאימא שלו?"
  4. המטפלת: "מוקי כועס עליך כשאתה לא מחזיר את הצעצועים למקום."

ו. ערכה הטיפולי של החיה הממשית. דוגמאות יחסי גומלין (לאו דווקא טובים) המשפיעים על מהלך הטיפול באופן שאינו יכול להתקיים עם חיה סמלית (בובה, סיפור דמיוני או השלכה גרידא על חיה ממשית):

  1. כשמטופל משווע לתשומת-לב חיובית, תשומת-לב חיובית מצד החיה עשויה להעניק למטופל סיפוק כמעט רק כשהחיה ממשית ויש להתנהגותה משמעות חיובית ברורה.
  2. כשמטופל מפגין רצון לשליטה באחרים, כניעות מצד החיה תספק אותו כמעט רק כשמדובר בחיה ממשית וכשלהתנהגותה יש משמעות ברורה של כניעות או פחד. (מובן מאליו שבמצב זה התועלת הטיפולית נופלת בחשיבותה מחשיבות ההגנה על החיה).
  3. כשהמטפלת מקדישה לחיה תשומת-לב המתחרה בתשומת-ליבה למטופל, יש למערכת היחסים הגלויה בין המטפלת לחיה משמעות מובהקת של תחרות, שאינה קיימת במקרה שהמטפלת אינה מרוכזת היטב במטופל בגלל התעסקות בחפץ דומם.
  4. כמעט כל ניסיון התקרבות של המטופל לחיה ממשית נבלם ומווסת על-ידי העדפות של החיה ומחוות ממשיות מצידה; לכן ניסיון כזה מהווה שחזור, תרגול או לימוד הרלוונטיים למערכות יחסים מחוץ לטיפול. כשכופים על החיה הממשית תוכן דמיוני או משתמשים בחיה דמיונית, לניסיונות התקרבות מצד המטופל כמעט שאין משמעות דומה.

ז. סיפור השלכה יפה? לכער אותו! בעבודות לימודיות ובתיאורי מקרה אחרים נכתבים לא פעם תיאורי השלכה שיש בהם שימוש סמלי מדויק מאוד בחיה (כלומר תוכן מחיי המטופל מיוצג בחיה באופן חד וברור). למשל:

  • "בדידותו של הארנבון בפינת החי נגעה לליבו של המטופל מתוך הזדהות כילד בודד. המטופל התגייס איתי לפתור את הבעיה של הארנבון, ואגב כך נתן באוזניי ביטוי לבדידותו שלו, הגה באופן פעיל אפשרויות פתרון לבעייתו שלו ואף התנסה במימוש הפתרון."

אם כתבת סיפור יפה כזה וההשלכה נראית מושלמת, כדאי "לכער" את הסיפור, כלומר לנסות לברר איך פרטים במציאות אינם מתיישבים עם הסיפור הנקי. השלכה או הקבלה נקייה מדי מעוררת חשד באשר לאמינות התיאורים, והמפגש עם המציאות מקל על בדיקת האמינות. כדאי לעבור על כל תיאורי ההשלכה ולשאול: איפה ההקבלה בין המקרים השונים אינה מסתדרת עם התרחשויות מסוימות בפועל? ייתכן שמבט שני על המצב הממשי יסבך את הסיפור עד כדי כך שמשמעותו הטיפולית תשתנה. למשל, במקרה שלעיל:

  • ייתכן שהזדהות המטופל עם הארנבון חלקית יותר, ובהתגייסותו לפתור את הבעיה הוא נהג בגסות ובחוסר רגישות – לא כטעות בהבנת הארנבון אלא כשחזור של התערבויות פוגעניות שהוא עצמו חווה.
  • ייתכן שהמטופל הזדהה עם הארנבון רק מן השפה ולחוץ, כי מדובר בחיה כלואה וחסרת אונים במידה שהרחיקה את המטופל; למעשה, המטופל חווה את ההתערבות בחיי הארנבון כמעשה של שליטה ומניפולציה המעניק לו (למטופל) כוח.
  • ייתכן שהתייחסותו הגלויה של המטופל לארנבון מבטאת רק תקשורת בינו ובין המטפלת, ללא הזדהות עם הארנבון וללא התפתחות בנושא הבדידות אלא רק ניסיון לזכות באהדה מצד המטפלת.

חזרה לרשימת הנושאים

5. בעל-החיים כסובייקט וכסוכן

א. סובייקט. המושג "סובייקט" נקלט יפה בראשית תהליך ההתגבשות של טעבח"ה כמקצוע, והחל לשמש רבות מתלמידות המקצוע החדש בהתייחסותן לחיות. המושג משך תלמידות בגלל משמעותו המוסרית הפשוטה והברורה: השימוש במושג "סובייקט" (נושא) ביחס לחיה נועד לציין שהחיה איננה "אובייקט" (מושא) גרידא. כלומר החיה איננה רק דבר-מה כמו כל עצם אחר, משהו שאפשר להשתמש בו, להתעלם ממנו, להעביר אותו ממקום למקום וכן הלאה, אלא היא מישהו עם עולם פנימי משלו, נקודת מבט או עמדה משלו (כלומר סובייקטיביות), ואם כך אז יש לו ערך כלשהו בפני עצמו – צריך להתחשב בנקודת המבט שלו ואין לטלטל אותו ולהשתמש בו בלי להביא בחשבון את נקודת מבטו.

ב. הסובייקט הסביל. סובייקט עשוי להיות סביל לחלוטין. אפילו כשלמעשה מדובר ביצור פעיל, אפשר להכיר בו כסובייקט וגם להתייחס אליו ללא סתירה כאל יצור סביל לחלוטין . למשל, ייתכן שנכיר בחמור שבפינת החי כסובייקט, כלומר נכיר בכך שיש לו עולם פנימי כלשהו, אך הכרה זו אינה מבטיחה כלל שהעולם הפנימי של החמור ישפיע עלינו. ייתכן שהחמור-הסובייקט עומד בפינת המכלאה, עסוק בשלו ואנו עסוקים בשלנו, בלי קשר בינינו מלבד קשר שאנו יזמנו וניהלנו. אולי נדאג להביא לחמור הזה עשב טרי בהנחה שזה מה שהוא אוהב, ונפגין בכך את ההכרה וההתחשבות שלנו בו כסובייקט, אך היוזמה להביא עשב תלויה כולה בנו ולא בחמור, והעשייה היא כולה שלנו ולא שלו. יתר על כן, אולי ננסה לנחש מה החמור מרגיש וחושב, אך עצם ההכרה בחמור כסובייקט אינה מבטיחה שנעשה זאת; אפשר להתחשב בחמור כסובייקט גם דרך ציות לכללי התנהגות ראויה – בלי שהחמור עצמו משפיע על ניסוח כללים אלה.

אפשר גם להשליך על סובייקט תכנים פנימיים שלנו, ואין בכך פסול מבחינה אתית; הלוא כל הורה משליך על ילדיו תכנים המבטאים למשל את הדימוי העצמי שלו. רק כשיש חשש שהשלכת תוכן מסוים על סובייקט תפגע בו הלכה למעשה מתעורר צורך להגביל את ההשלכה. למשל, במפגש טיפולי אין שיקול כללי המונע ממך לשחק עם המטופל בצעצוע דמוי חמור (כלומר אובייקט) כאילו זהו כלי רכב מהיר וחזק של המטופל; אולם אין מקום למשחק כזה במפגש טיפולי עם חמור אמיתי (כלומר סובייקט), מחשש שהתייחסות ממשית לחמור כאל כלי רכב תביא לפגיעה בו. עם זאת, במקרה שההשלכה אינה מסוכנת, אין לעולמו הפנימי של הסובייקט ולמעשיו השפעה הכרחית על תכנים פנימיים שמשליכים עליו במהלך מפגש טיפולי.

אם כן, ההכרה בחיה כסובייקט היא אכן תנאי הכרחי ליחסים הדדיים איתה במסגרת טיפולית, אך הכרה כזו איננה תנאי מספיק. אפשר להכיר בחיה כסובייקט וגם לקיים איתה יחסים חד-צדדיים לגמרי.

ג. סוכן. המושג "סוכן" (agent) כולל בתוכו מרכיב של סובייקטיביות, אך גם הרבה יותר מכך. סוכן הוא מישהו מרגיש, חושב, מחליט, פועל, יוזם ומשפיע על אחרים ביוזמתו. סוכן אינו קיים סתם, אינו נזקק סתם ואינו סביל כולו – אלא הוא גם משנה מציאות באופן בולט. תיאור סביר של סוכן אינו מסתפק באפיון כללי של מהות הסוכן אלא התיאור כולל גם פירוט של פעולותיו ושל השפעתו.

כמו סובייקט גרידא, גם סוכן עשוי להיות מושא להשלכה (הלוא אנו עשויים להשליך תכנים פנימיים שלנו אפילו על מישהו המשפיע עלינו ומחליט עבורנו, כגון הורה, מנהל או מפקד), אך הסוכן מגביל את תוכן ההשלכה שלנו עליו הרבה יותר מסובייקט סביל. מכיוון שהסוכן פועל בעולם ומשפיע עלינו, השיקולים המגבילים השלכה של תכנים פנימיים שלנו עליו אינם רק שיקולים אתיים אלא גם דברים שהוא יזם ועשה. למשל, בניסיון לשחק עם המטופל ברעיון שהחמור הוא רכבו המהיר והחזק של המטופל, החמור כסוכן עשוי לבלום את המשחק כשהוא מסרב באופן פעיל לשאת על גבו רוכבים. יתר על כן, אפילו כשמשחק הרכיבה דמיוני בעליל, החמור כסוכן עשוי להשפיע על התוכן הדמיוני באמצעות העדפותיו ויוזמותיו. למשל, אם אנו מדמיינים שחמור-סוכן המוכָּר לנו באופן אישי משמש ככלי רכב, והחמור הממשי שאנו מכירים נוהג לסטות מהדרך ולעצור בצד בכל פעם שהוא רואה תלתן טרי, ייתכן שגם החמור המדומיין ככלי רכב יעצור בדמיוננו בצד הדרך לפי ראות עיניו, ולא רק ישמש אותנו ככלי רכב דמיוני.

אם כן, היבט מרכזי של ההכרה בחיה כסוכנת היא יחסי גומלין איתה, כלומר הדדיות בקשר.

ד. טעבח"ה: חפשו את החיה כסוכנת! טעבח"ה אינו יכול להסתפק בתוצאות חיוביות למטופל, בתשומת-לב לחיה או בהכרה בחיה כסובייקט. טעבח"ה מעצם הגדרתו מחייב הכרה בחיה כסוכנת. הן בעת טיפול שנועד לפעול בגישה הדדית הן בכתיבת עבודה בטעבח"ה, כדאי אפוא לחפש באופן פעיל את הסוכנות של החיה הנוכחת בטיפול. השאלות הבאות עשויות להועיל (וראי גם הרחבה בסעיף 10):

  1. מה עשתה החיה באופן עצמאי, כלומר בלי קשר לפעולה מצד המטופל או מצידך (המטפלת)?
  2. מה עשתה החיה בפנייה מפורשת אל המטופל ואליך?
  3. למיטב הבנתך, למה התכוונה החיה בפעולותיה לעיל (מה היו המניעים שלה)?
  4. איך השפיעה החיה על המטופל, עליך ועל התנהלות המפגש בפעולות יזומות שעשתה?
  5. מה המטופל ואת עשיתם כפנייה מפורשת מצידכם אל החיה? (לחידוד ההבחנה בין החיה כסוכנת ובין תיאורה כיצור סביל).

חזרה לרשימת הנושאים

6. ארבעה רבדים של תיאור משתתפי הטיפול

תיאור מקרה טיפולי בטעבח"ה כולל שלוש דמויות לפחות (המטפלת, המטופל, החיה). כל אחת מהן ראויה להתייחסות בארבעה רבדים: ביוגרפי, ביולוגי, סוציולוגי ופסיכולוגי. שלושת הרבדים הראשונים נועדו לשרת את אפיון הרובד הרביעי, הפסיכולוגי. תיאור מלא בארבעה רבדים עשוי להיות מפורט מאוד ולחרוג מהיקף התיאור הנחוץ והאפשרי בעבודה לימודית בטעבח"ה. סביר להניח אפוא שהתיאור שתכתבי בעבודתך יהיה חלקי ויתרכז בעניינים הקשורים במישרין לתיאור המקרה הטיפולי או לנושא העיוני. עם זאת, התיאור הנחוץ רחב יותר מתיאור אינטואיטיבי, ובתהליך הכתיבה יש לשקול היטב את ארבעת הרבדים עבור כל אחת מהדמויות.

א. הרובד הביוגרפי. לכל אחת משלוש הדמויות במפגש הטיפולי יש מאפיינים ביוגרפיים שאי אפשר להבין אותה בלעדיהם, ולכן נתונים אלה הם חלק חשוב במבוא של כל עבודה המתייחסת למפגשים טיפוליים. לנתונים הביוגרפיים יש להוסיף הסברים בדבר משמעותם הנפשית המשוערת, על בסיס ספרות מקצועית סמכותית. המאפיינים הביוגרפיים המשמעותיים המוקדמים ביותר של כל אחת מהדמויות התרחשו בהכרח הרבה לפני המפגש הטיפולי הראשון. לעיתים קרובות המקורות לנתונים אלה אינם תצפית ישירה שלך בדמות או עדות ישירה ששמעת מפיה אלא עדות ששמעת מפי אחרים או מסמכים ישנים שעיינת בהם.

תיאור ביוגרפי של החיה נחוץ לעבודה לא פחות מתיאור ביוגרפי של המטופל ומתיאור אוטוביוגרפי. הנה כמה קשיים שיש לשים אליהם לב במיוחד בכתיבת ביוגרפיה של חיה בטעבח"ה:

  1. מקורות חיצוניים. רבות מהחיות המשתתפות בטעבח"ה הן אסופיות, והן נאספו בתנאי חירום. יש לעשות מאמץ גדול לשחזר את החוויות המכוננות בחיי החיה לפני שהגיעה אליך, אפילו בעזרת ניחושים מושכלים. לא פעם מסתבר שגם יש מסמכים על החיה הזו, למשל בארגון שתיווך את האימוץ שלה. אם מדובר בחיה המוחזקת בפינת חי, המאמץ לדבר עם האחראים על המקום בתקופת הגעתה של החיה צריך להיחשב לחלק בלתי נפרד מעבודת תיאור המקרה הטיפולי.
  2. אירועי מפתח. בתיאורים המופיעים בעבודות בטעבח"ה נפוצה התייחסות לחיות בתקופת הגעתן למקום הנוכחי, כלומר לשלב של חילוץ, קנייה, אימוץ וכיו"ב. טעות נפוצה היא לקפוץ משלב ראשוני זה בהיכרות עם החיה אל תיאור החיה בהווה. טעות זו מופיעה אפילו בתיאורים של חיה מבוגרת שאומצה כגורה לפני שנים. ואולם חיות ממינים שונים אינן מעוצבות רק בחוויה הראשונית בחייהן אלא גם בחוויות מאוחרות יותר. לכן עבודה אקדמית בטעבח"ה מחייבת התייחסות לאירועים משמעותיים בחייה של החיה לכל אורכם; שימי לב שמוקד העניין הוא אירועים חשובים בחיי החיה ולא בחייך. אירועים כאלה עשויים להיות אימוץ חיה נוספת, מות אדם קרוב או חיה קרובה, מעבר דירה, הופעת חיה מאיימת בחצר השכנים, מפגשי אילוף, משבר בריאותי וכן הלאה. חיות עשויות להשתנות גם באופן הדרגתי יותר, ללא אירועי מפתח. למשל, רכישת אמון כלפי המטפלת עשויה להתמשך על פני חודשים ויותר של חיי שגרה, וגם תהליך הדרגתי כזה ראוי לתיאור במסגרת ההצגה הביוגרפית של החיה.

ב. הרובד הביולוגי. לכל אחת משלוש הדמויות במפגש הטיפולי יש מאפיינים ביולוגיים שאי אפשר להבין אותה בלעדיהם, ולכן נתונים אלה הם חלק חשוב בהצגתה של כל דמות בטעבח"ה. לכל הנתונים הביולוגיים יש להוסיף הסברים בדבר משמעותם הנפשית המשוערת, על בסיס ספרות מקצועית סמכותית. מאחר שנתונים ביולוגיים קלים למדי לזיהוי וגם מפני שבתיאור חיות בחברה שלנו נהוג להדגיש נתונים ביולוגיים על חשבון נתונים אחרים, יש להיזהר מניפוח משקלם של הנתונים הביולוגיים.

  1. מין ביולוגי וגזע. למינים ולגזעים יש מאפיינים נפשיים והתנהגותיים מיוחדים, המחייבים דין וחשבון במסגרת הצגת החיה. אומנם לא פעם הנתונים האלה מוצגים בהדגשה מופרזת, ויש להיזהר מכך; מין וגזע אינם קובעים אלא טווח רחב של אפשרויות נפשיות והתנהגותיות המשתנות בהתאם לביוגרפיה האישית של החיה ואף בהתאם להבדלים אישיים שקשה להסבירם באופן סיבתי. בעבודה האקדמית צריך אפוא להדגיש את הרלוונטיות של האפיון הביולוגי לתיאור החיה. למשל, אפשר לציין "קירה היא כלבת בורדר קולי, ולפי X (שנת פרסום, מספר עמודים) כלבי בורדר קולי פעלתנים באופן מיוחד; קירה נמרצת פחות מבורדר קולי אחרים, אך עדיין הרביצה בחדר סגור אינה נוחה לה." שימו לב: יש להשמיט מתיאור החיה מאפיינים המתמקדים בחוויית האדם המתבונן בה ואינם תורמים להבנת החיה, כגון: "מוקי הוא גולדן רטריבר חום בהיר עם עיניים עצובות."
  2. זוויג וגיל. מאחר שלעיתים קרובות יש הבדלים גדולים בין ההתנהגות, הדחפים והצרכים של נקבות לעומת זכרים ושל בוגרים לעומת צעירים בגילאים שונים, יש לציין את הפרטים האלה בדייקנות, וכמו במקרה המין הביולוגי והגזע יש להדגיש את הרלוונטיות שלהם לתיאור. למשל: "זאק בן 6 חודשים ולפי X (שנת פרסום, מספר עמודים) בתקופה זו גורים עשויים לבדוק עצמים באמצעות מישוש עם הפה, כלומר נשיכות קלות; תיאור זה מתאים גם לזאק."
  3. בעיות גופניות. רבים מההסברים להתנהגותן של חיות בעת מפגשים טיפוליים קשורים במצב גופני מיוחד של החיה. מצב גופני מיוחד עשוי להיות כישורים אתלטיים מיוחדים של החיה כפרט, אך בדרך-כלל מדובר בבעיות גופניות-רפואיות. תיאור הבעיות מחייב פירוט והבהרת משמעות. למשל: "לורה סובלת ממשקל יתר, ומפאת הרקע הגנטי שלה הווטרינר המטפל בה הזהיר מפני סכנת דיספלאסיה של האגן. אחד מאמצעי הטיפול בבעיה הוא הפחתת מזון, ולכן במהלך הטיפולים לורה נוטה לפעמים לעצבנות בגלל רעב, ואיני מאפשרת למטופלים לתת לה חטיפים."

ג. הרובד הסוציולוגי. לכל אחת משלוש הדמויות במפגש הטיפולי יש מאפיינים סוציולוגיים שאי אפשר להבין אותה בלעדיהם, ולכן נתונים אלה הם חלק חשוב בהצגת הדמות בעבודה בטעבח"ה. לכל הנתונים הסוציולוגיים יש להוסיף הסברים בדבר משמעותם הנפשית המשוערת, על בסיס ספרות מקצועית סמכותית.

שימי לב: במסגרת לימודי פסיכותרפיה נפוצה הזנחה יחסית של העיסוק בנתונים סוציולוגיים, הן ביחס לחיה הן ביחס לדמויות האנושיות במקרה הטיפולי. בעבודות רבות המוגשות במסגרת הלימודים, הנתונים הסוציולוגיים מופיעים דרך אגב באופן מצומצם מדי כחלק מחומר רקע יבש ולכאורה שולי שנאסף במסגרת שיחות אבחון, או מתוך מסמכים מגוף שהזמין את הטיפול. לעיתים קרובות הכותבת תופסת את הנתונים האלה כאילו הם מובנים מאליהם, אך למעשה הנתונים הסוציולוגיים אינם ידועים לקהל הקוראים (או המאזינים) שלך. סביר להניח שעיסוק מפורש בהם יחדד גם לך תובנות חשובות על שלוש הדמויות ועל היחסים ביניהן.

לתיאור כגון "יורם הוא בן 12, בן להורים גרושים, מתגורר עם אימו ועם שתי אחיותיו הצעירות ממנו" עשויה להיות משמעות שונה לחלוטין בנסיבות סוציולוגיות שונות, למשל: ההורים עובדים בהייטק, או שהם עובדים בניקיון? המשפחה מתגוררת בבית צמוד קרקע דו-קומתי עם חצר, או בדירה עירונית בשטח 65 מ"ר? המשפחה היגרה מאוקראינה לישראל לפני 10 שנים, או שהילדים וההורים הם ילידי ישראל?

באופן דומה, לתיאור כגון "גולן הוא זכר האסקי סיבירי בן 4, אימצתי אותו מההסגר העירוני כשהיה בן חודשיים, ומאז הוא חי איתנו בבית" עשויה להיות משמעות שונה לחלוטין בנסיבות סוציולוגיות שונות, כגון: את חיה לבד ואחראית יחידה על גולן, או שאת חיה עם בן-זוג השותף איתך באחריות לגולן? "הבית" הוא צמוד קרקע עם חצר, או דירה ללא חצר? הבית מרוחק מכלבים אחרים, או שכלבים מתגוררים בבתים שכנים? ביישוב שלכם מקובל שכלבים משוטטים בחוץ ברשות עצמם, או שכלבים יוצאים לרשות הרבים אך ורק כשהם קשורים ברצועה ופיהם חסום? ביציאות יומיות עם גולן אתם פוגשים כלבים אחרים באופן אקראי, או שאתם מתכנסים למקומות מפגש קבועים (בסגנון גינת כלבים)?

אם כן, לפניך סוגי נתונים סוציולוגיים שכדאי לכלול בתיאור חיות במסגרת עבודה בטעבח"ה:

  1. תנאים סביבתיים: מהו המרחב העומד לרשות החיה? אילו תנאים אקולוגיים עומדים לרשותה או מסכנים אותה (מחסה משמש ישירה, מגשם ומרוח, מצע וריהוט, אוכל ומים – ובפרט אוכל טבעי כמו מרעה לעומת מזון מלאכותי, אפשרויות חפירה/טיפוס/שחייה, חשיפה לטורפים, חשיפה לטרף)?
  2. סביבה חברתית של בני-אדם: מי הם כל האנשים שנמצאים בקשר יומיומי עם החיה, ומה הם התפקידים שלהם ביחס לחיה? תפקידים כאלה עשויים לכלול האכלה, הוצאה לטיול, אחריות על החלטות רפואיות, מימון טיפול וכן הלאה.
  3. סביבה חברתית של חיות: מי הן כל החיות שנמצאות בקשר יומיומי חברתי עם החיה? מהו טיב הקשרים ביניהן? הכוונה כאן היא לקשרים שחיות מקיימות עם בנות מינן או עם חיות המתפקדות באופן דומה לבנות מינן (כלומר לא לחיות הנתפסות כטורפים או כטרף).
  4. נורמות חברתיות ביחס לחיות: מה קורה במפגש עם אנשים זרים בתוך מתחם המחיה הקבוע (למשל, האם זרים שמגיעים לביתה של החיה נוהגים לגעת בה) או ביציאה מהמתחם הקבוע (למשל, האם החיה שיצאה לבדה נמצאת בסכנת לכידה ממשית כ"משוטטת" בידי הרשות המקומית)?
  5. מעמד משפטי ורפואי: האם בעיני הרשויות החיה מוחזקת ב"בעלותך" או שהיא ב"בעלות" אדם אחר? האם יש לה מעמד משפטי מיוחד ברשות הרבים, כגון "כלב מסוכן" או "מזיק"? האם הטיפול הרפואי בה מוסדר דרך וטרינר קבוע או ביטוח רפואי?

ד. הרובד הפסיכולוגי. לכל אחת משלוש הדמויות במפגש הטיפולי יש מאפיינים נפשיים (פסיכולוגיים) כלליים, כלומר מאפייני אישיות המאפשרים לצופה בה לחזות ולהסביר לפחות חלק מתגובותיה של הדמות למצבים שונים. הרובד הפסיכולוגי הוא לב האפיון של כל דמות במקרה טיפולי, אך מכיוון שאי אפשר לחוות את אישיותו של הזולת במישרין (איננו רואים או שומעים אישיות), הצגת הרובד הפסיכולוגי מחייבת דין וחשבון על שלושת הרבדים הראשונים – שהם הנסיבות המעצבות את האישיות – וכן תיאור התנהגות המבטאת היטב את האישיות, כלומר תיאור התנהגות אופיינית. בתיאור הרובד הפסיכולוגי של חיה בעבודה לימודית בטעבח"ה, כדאי להקדיש תשומת-לב מיוחדת לנקודות הבאות:

  1. עובדות הן בסיס לפרשנות. אפיון פסיכולוגי/אישיותי מחייב תימוכין עובדתיים לטענותיך, כלומר לצד טענה על חוויה פנימית של הדמות המתוארת (כגון "ג'ורג' אינו מתקשר בקלות") יש להוסיף תיאור של דברים שאדם הצופה בדמות הזו עשוי לראות (כגון "ג'ורג' מכשכש בזנב כשהוא פוגש זרים אך מתחמק מהמגע שלהם, והוא נוהג כך גם כלפי בני-אדם וכלבים שהוא פגש עשרות פעמים"). ראי הרחבה בסעיף 11.
  2. אישיות ולא שימושיות. אפיון אישיותי נועד בראש ובראשונה לתאר את הדמות בפני עצמה ולא את ערך אישיותו של הפרט בעיני אחרים. דוגמה לתיאור אישיותי פסול: "דרלה לא מתמסרת בקלות לליטופים ולא מעוררת חיבה באנשים"; לעומת משפט תיאורי משופר: "דרלה מעדיפה לשמור מרחק מאנשים, ונרתעת מהם במיוחד כשהם מנסים לגעת בה".
  3. אישיות של חיה היא אישיות. אין ספק שבדרך-כלל אפיון והבנת הפסיכולוגיה של חיות קשה לנו הרבה יותר לאפיון והבנת הפסיכולוגיה של בני-אדם, אך הקושי אינו יוצר הבדל איכותי. כלומר עצם ההתעסקות באישיות של חיה איננה מגלמת בתוכה בהכרח האנשה, השלכה או טעות עובדתית מסוג אחר. עם זאת, הקושי המוגבר בתיאור האישיות של חיה מחייב אותך להסתמך על מידע מחקרי רב כדי להימנע מהבנה לקויה בתיאור אישיותה (ראי סעיף 14).

חזרה לרשימת הנושאים

7. מדוע עליי לתאר את עצמי?

א. מדוע נחוץ תיאור עצמי? בעבודה בפסיכותרפיה, לרבות עבודת גמר (סמינריון קליני) המתמקדת בתיאור מקרה טיפולי, תפקיד התיאור העצמי והניתוח העצמי של המטפל/ת הוא הבהרה (של הכותב/ת לעצמה ולנו הקוראים) כיצד תפקדה המטפל/ת כ"כלי טיפולי" עקב אישיותה המיוחדת, הרגליה ונטיותיה.

בעבודתך כמטפלת אינך מהווה מכשיר המגיב תמיד באופן רציונלי ומיטבי למושא התבוננות/הקשבה מרוחק – אלא את רואה בהכרח את המטופל דרך משקפיים פרטיים ומעוותים המקנים לו, לנסיבות חייו, להתנהגותו ולתגובותיו משמעויות מסוימות בעינייך. מטרת האנליזה העצמית היא להבחין במשקפיים האלה כדי לחשוף עיוותים בתפיסתך את המטופל ואף כדי לנצל אותם בעבודה. הדיווח העצמי מפגין ומעורר מודעות לכך שאינך ישות אובייקטיבית וחיצונית למערכת היחסים עם המטופל ועם החיה אלא את אינדיבידואל ייחודי ומוגבל בתוך מערכות היחסים הממשיות בטיפול. אפילו כשלא מתעסקים בכל התכנים הכבדים של העברה, עדיין חשוב לבחון את עצמך במובן היומיומי ביותר של בדיקה עצמית: לסכם לעצמך מה היו עמדותייך, איפה טעית ואיזה תהליך עברת כדי לתפקד טוב יותר במצבים מקבילים בעתיד.

ב. אילו היבטים בתיאור העצמי מיותרים בעבודה? לימודי פסיכותרפיה עשויים להיות חוויה מטלטלת של התפתחות אישית. במהלך ההתנסות שלך בטיפול ובמהלך כתיבת העבודה המתבססת עליהם את עשויה להתמודד עם מצבים ותכנים מאתגרים ביותר מבחינה רגשית, ועל אחת כמה וכמה קשה להציגם בפני קהל גדול. ייתכן גם שבהתמודדות שלך עם הקשיים האלה הגעת להישגים גדולים במישור האישי. אולם חלקים מהחוויה הזו צריכים להישאר מחוץ לעבודה הכתובה במסגרת אקדמית – אותם חלקים שאינם קשורים במישרין לנושא עבודתך. דבר לא ייגרע מהישגייך האישיים אם לא יוצגו בעבודה; הם פשוט לא שייכים למסגרת המסוימת הזו.

ג. סכנות בהזדהות יתר. הזדהות שלך עם המטופל או עם החיה היא כלי חשוב ביחסים בכלל ובטיפול בפרט, אך זהו גם כלי מסוכן. כאשר את מזהה את עצמך במישהו אחר, את לא רק נפתחת אליו מבחינה רגשית אלא גם כופה עליו תכנים משלך, ומהלך זה מקשה עליך לראות אותו בפני עצמו. לכן הזדהות חייבת לעבור איזון על-ידי הדגשת ההבדלים בינך ובין המטופל/החיה והדגשת אדישות ורגשות שליליים שקיימים כלפיו למרות כוונותיך הטובות.

ד. הכרה בכוח שלך כלפי המטופל/החיה. בדרך-כלל המטפלת נמצאת בעמדת כוח לעומת המטופל/החיה מתוקף שייכות למין ביולוגי חזק יותר (במקרה של החיה), שייכות לקבוצה חברתית (עדה, לאום, מצב כלכלי וכדומה) חזקה יותר, מעמד מוסדי סמכותי ומשפיע כמטפלת, השכלה רבה יותר, גיל מבוגר יותר וכן הלאה. יתרון כוח מעורר כמעט בהכרח ניכור וזלזול כלפי המטופל/החיה, הנמצאים בתחרות עם הרצון הטוב והאמפתיה מצד המטפלת. היבטים אלה בתיאור העצמי ראויים לתשומת-לב בעבודה לא פחות מנקודות דמיון אמפתיות.

ההכרה בכוח שלך אינה אמורה לגרוע דבר מהכרה ברצון הטוב שלך ובמאמצייך. יש מקום בעבודה אקדמית בפסיכותרפיה להיגד הזדהותי ואמפתי כגון "הכלבה שהשתתפה בטיפול סובלת מחרדה כשאני יוצאת מהחדר, ובדומה לה גם אני מתקשה להתמודד עם פרידות"; אולם יש לאזן היגדים כאלה בהיגדים ביקורתיים כגון "מפגני החרדה של הכלבה הפריעו לי בתקשורת עם המטופל, והעדפתי להתעלם מהכלבה".

ה. כללי אצבע

  • אם העבודה עוסקת בתיאור מקרה, התיאור העצמי צריך לשרת את תיאור המקרה ותו לא.
  • אם העבודה עוסקת בדיון עיוני, התיאור העצמי צריך לשרת את הדיון העיוני ותו לא.

חזרה לרשימת הנושאים

8. עלילה והסברים סיבתיים

א. מסורת: תיאור מקרה כעלילה. אחד הכלים היעילים והמקובלים בכתיבת תיאורי מקרה טיפולי (הן במסגרת עבודה לימודית הן בפרסום ציבורי של תיאור מקרה) הוא הצגת המקרה כסיפור או כעלילה. הצגת נתוני הטיפול כקו עלילה אחד מאפשרת להכניס סדר בהמוני נתונים, נושאים, פירושים ולבטים – שבהיעדר מבנה עלילתי עלולים להצטייר ככאוס של פרטים שמשמעותם אינה ברורה. הרצף העלילתי מחדד גם את משמעות שלבי טיפול של התחלה וגישוש ראשוני, לעומת תהליך מרכזי, ולבסוף פעילות בסימן סיום הדיווח או סיום הטיפול ופרידה.

חלוקת המבנה העלילתי של הטיפול לפרקים (תקופות, שלבים) אחדים תורמת סדר נוסף ובהירות נוספת, כשכל פרק בטיפול מקבל כותרת עניינית משלו, והכותרת מעניקה מסגרת משמעות לתיאור בפרק כולו.

ב. קשר סיבתי בין חלקי העלילה. בעיה נפוצה בעבודות לימודיות המתמקדות בתיאור מקרה טיפולי, אפילו כשהתיאור בנוי כעלילה המחולקת לפרקים מובהקים, היא הצגת שלבים שונים בטיפול כחלק מתיאור כרונולוגי של אירועים מבודדים. חלוקת העלילה לפרקים עם כותרות נפרדות אף עלולה לתרום לכך – כשהפרקים מוצגים בנפרד זה מזה. לדוגמה:

  • "הפרק הראשון 'היכרות ללא עניין' מציג את הסתגרות של המטופל והתעלמות ממני (המטפלת) ומטליה, הכלבה שאיתי; הפרק השני 'טליה שוברת את הקרח' מציג את היענות המטופל להזמנות מצד טליה למשחקי רדיפה; והפרק השלישי 'בחצר בית-הספר' מציג את ההיפתחות של המטופל לשוחח על בעיות חברתיות בבית-הספר."

תיאור טוב של מקרה טיפולי מחייב להציג לא רק כרונולוגיה של אירועים אלא גם לפרט קשר סיבתי בין חלקי העלילה, כלומר הסבר מדוע התחולל שינוי; יש להציג קשר סיבתי לא רק בין שלבים שקיבלו כותרת של פרקים נפרדים אלא בכל תיאור של שינוי משמעותי שהתחולל בתקופת הטיפול. ההסברים עשויים להדגיש פרטים מסוימים בעלילה ולחשוף פרטים חדשים. למשל, הערות הרחבה לדוגמה שלעיל:

  • "הפרק הראשון משקף את התנהגות המטופל בבית-הספר ואת יחסו לסגל ההוראה ולצוות המורים; בפרק השני שינה המטופל את התנהגותו הקבועה בזכות יוזמה החורגת מהמצבים המקובלים בחייו החברתיים: טליה היא כלבה קטנטנה המצטיירת כתלויה ונזקקת, והתנהגותה אינה שיפוטית; בפרק השלישי המטופל החל לשוחח איתי בעניין כשנוכח שאני מבינה היטב את טליה ויכולה אפוא לסייע לו לשחק איתה בצורה מספקת יותר."

ג. מה בדבר עלילות משנה? חיסרון גדול בתיאור מקרה כעלילה הוא הנטייה של קו עלילה יחיד להשתלט על התיאור כולו ולמחוק אפוא מהתיאור אירועים שאינם מתיישבים היטב עם הסיפור המרכזי. התרחשויות ומחשבות התורמות להבנת הטיפול עלולות להידחק החוצה מהתיאור כי הן אינן משתלבות היטב בקו העלילה המרכזי.

החיסרון בקו עלילה יחיד בולט במיוחד בהתייחסות לחיה בתיאור המקרה. כשמחפשים קו עלילה מרכזי במסגרת סיכום עבודה לימודית על בסיס של הכשרה שרובה פסיכותרפיה, סביר להניח שהסיפור יתרכז במטופל וידחק החוצה את הדינמיקה המורכבת בין שלוש דמויות. כדי למתן את הנטייה הזו, לאחר כתיבת טיוטה בעבודה לימודית המתמקדת בתיאור מקרה טיפולי כדאי לעבור על כל הטיוטה לאור השאלה הבאה:

  • אילו פרטים על החיה ועל יחסי הגומלין בינה ובין המטופל וביני (המטפלת) נשמטו בגלל ההתמקדות בקו עלילה יחיד?

חזרה לרשימת הנושאים

9. סיפורם של שלושה גיבורים

א. שלושה גיבורים. לא מעט עבודות שהוגשו במסגרת הלימודים מוקדשות רק לשתי דמויות (המטפלת והמטופל) או רק לדמות אחת (המטופל). עבודות כאלה אינן טעבח"ה ואפילו לא טבבע"ח.

בטעבח"ה אמורים לבחון מערכת יחסים ממשית שנוצרה בין מטפלת-מטופל-חיה. כלומר תיאור מקרה טיפולי אמור להיות סיפורם של שלושה (לפחות) גיבורים ולא סיפור על המטופל, או על מפגש המטופל עם המטפלת כשהחיה דחוקה אי-שם ברקע. (עבודה המתמקדת בשאלה עיונית אינה נוטה לסיפוריות, אך גם היא אמורה להעניק תשומת-לב לשלושה גיבורים לפחות). הקדשת הסיפור לשלושה גיבורים אינה מחייבת להקצות מקום שווה לשלושתם בכל נקודה בעלילה ואינה מחייבת איזון בתשומת-הלב המופנית לשלושתם בתמונה הכוללת, אך יש להביא בחשבון את שלושתם לכל אורך העלילה.

ב. רשומון. אפשר וכדאי לראות מקרה טיפולי לא כקו עלילה יחיד – כפי שמעודדת מסורת כתיבת העבודות בפסיכותרפיה – אלא כשלושה קווי עלילה שונים או שלוש נקודות מבט שונות על מקרה אחד ("רשומון"). למשל, הנה כותרות של הגרסאות השונות של מקרה אחד טיפולי מנקודת מבטם של שלושת המשתתפים:

  • המטופל: צמיחה רגשית ושיפור בתקשורת המילולית;
  • המטפלת: התפתחות מקצועית עם גאווה ביכולת המשופרת לדובב מטופלים;
  • החיה: קשר טוב שהלך והתרופף ככל שהפעילות במפגשים התמקדה בדיבורים.

ג. שלושה סיפורי חיים שונים. במסורות שונות בפסיכותרפיה, תיאור מקרה טיפולי אינו נפתח במפגשים הטיפוליים ואולי אף אינו מסתיים בהם. לכל הפחות, התיאור כולל חומר רקע רב מעברו של המטופל. תיאור עצמי טוב של המטפלת כולל גם פירוט משמעותי על עברה שלה. בטעבח"ה, לא פחות חשוב הוא הרקע הביוגרפי של החיה (ראי סעיף 6).

אפשר אפוא להתבונן במפגשים הטיפוליים כולם כמקרה מיוחד וחריג בחייהן של שלוש הדמויות המשתתפות במפגשים – קטע משותף אחד בתוך שלוש עלילות נפרדות, שהחפיפה ביניהן הופיעה לזמן קצר. עבור חלק משלוש הדמויות האלה, ובמקרה של טיפול לא מוצלח אפילו עבור כולן, המפגשים המשולשים עשויים לתפוס רק חלק שולי מאוד בסיפור החיים האישי.

ד. לרקום סיפור משולש: עצות מעשיות. כתיבת תיאור של מקרה טיפולי כעלילה יחידה היא אתגר גדול בפני עצמו. פיצול המקרה לשלוש נקודות מבט נפרדות או לשלוש עלילות המתרחקות זו מזו ומשתלבות לסירוגין הוא אתגר קשה עוד יותר. הניסיון שנרכש עד כה במכללת אורנים מרמז שאתגר זה עלול להיות תובעני מדי במסגרת הלימודים. אם כן, כפשרה בין התבוננות ריאליסטית במורכבות המפגש המשולש ובין היקף העבודה הסביר במסגרת הלימודים, הנה כמה כללים פשוטים:

  1. להציג שלוש דמויות בארבעה רבדים. בהצגה הראשונית של שלוש (לפחות) הדמויות המשתתפות בקרה הטיפולי, יש להתייחס אל שלושתן בארבעה רבדים: ביוגרפי, ביולוגי, סוציולוגי ופסיכולוגי (פירוט בסעיף 6). ייתכן שחלק מהפרטים האלה ייראו לא רלוונטיים לעלילה המרכזית עם התפתחותה, אך התייחסות לארבעתם גם בדמות החיה (ולא רק בדמות המטופל והמטפלת) נותנת סיכוי לייצוג שלם יותר של מקום החיה במערכת היחסים המשולשת.
  2. לשאול מה עברה החיה במהלך הטיפול. כניסוי מחשבה בשלבים שונים של כתיבת טיוטה של תיאור מקרה, כדאי להציג את השאלה הבאה במונחים של סיפור נפרד או עלילה נפרדת: מה עברה החיה במהלך הטיפול, כלומר איזה תהליך היא עברה או אילו שינויים היא עברה? ייתכן שהתשובה תהיה "שום תהליך!" אך עדיין ההתמודדות עם שאלה זו תסייע לך להעלות למודעות את קו העלילה של החיה במקרה שהמפגשים הטיפוליים הפיקו סיפור מעניין משלה.
  3. להיזהר משימוש במונחים מצמצמים. בפסיכותרפיה יש מונחים אחדים שנוצרו בלי קשר לטבבע"ח וללא כל מחשבה על חיות: מפגש של מטפלת עם מטופל אחד נחשבת ל"טיפול יחידני", מפגש של מטפלת עם הורה וילד נחשבת ל"טיפול דיאדי", המטפלת והמטופל נחשבים ל"דיאדה טיפולית" וכן הלאה. מושגים אלה אינם מתאימים לטעבח"ה כי הם מתעלמים מהשתתפות החיה במפגשים. במקום להשתמש במונחים "מקצועיים" כאלה שאינם הולמים את המקצוע, יש לציין בפשטות מי משתתפים במפגשים.
  4. להתמקד באפיזודות עם בעל-החיים כסוכן (הרחבה בסעיף 10).

חזרה לרשימת הנושאים

10. התמקדות באפיזודה עם בעל-החיים כסוכן

א. האפיזודה כפתרון מעשי. בעבודות לימודיות בטעבח"ה, תיאור הטיפול בשלמותו כמערכת יחסים הדדית מטפלת-מטופל-חיה עלול להיות אתגר גדול ואף להיתפס כסטייה מקו עלילה שנראה מעניין יותר. לכן מובאת כאן הצעה מעשית פשוטה: להתחיל בקטן, כלומר לחפש לכל הפחות אירוע מקומי קצרצר (אפיזודה) שיש בו הכרה בחיה כסוכנת ויחסי גומלין בין החיה ובין אחת הדמויות האחרות. במילים אחרות, יש לחפש מקרה כלשהו שאירע במהלך הטיפול, ובו החיה השפיעה על המטופל ו/או עליך הודות ליוזמה שלה. הנה אפיזודות לדוגמה:

  • "הכלב ניגש למטופלת וניסה לגעת בראשו ביד שלה. היא נרתעה, והוא ניסה עוד כמה פעמים. אחרי שהיא נרתעה שוב ושוב הוא עבר לצידו השני של החדר, לקח בפה את צעצוע הגומי שלו ורבץ שם כשאחוריו פונים לכיוון המטופלת. המטופלת אמרה: 'עכשיו הוא כבר לא ירצה יותר לשחק עם אף אחד'."
  • "אני לא מכירה שרקנים, לא ידעתי מה לעשות איתם בטיפול והם גם לא עניינו את המטופל. אבל לקראת סוף המפגש ארבעתם ניגשו לגדר הרחוקה מאיתנו והתחילו לרחרח החוצה בסקרנות רבה. אמרתי: 'מה שקורה פה איתנו לא מעניין אותם, אבל בחוץ קורה משהו חשוב.' המטופל ואני התחלנו לעקוב אחריהם וניסינו לנחש יחד מה מעניין אותם."

ב. מה לעשות עם אפיזודה? אלה הם שלבי עבודה מומלצים:

  1. לזהות אפיזודה ובה החיה מתפקדת כסוכנת ומשפיעה על המטופל ו/או עליך – בתיאור המקרה הטיפולי שכתבת, ברשימות גולמיות מתקופת הטיפול או אפילו בזיכרון לא מתועד.
  2. להרחיב את התיאור, בדגש על הסוכנות של החיה ועל יחסי הגומלין בינה ובין האנשים הנוכחים בטיפול.
  3. להסביר את מניעי החיה ואת השפעתה על האנשים הנוכחים בטיפול.
  4. לבדוק: האם האפיזודה הזו מעידה על תופעה רחבה יותר בטיפול, כלומר על השפעה של החיה שלא שמת לב אליה קודם לכן?

ג. כלי עזר לאיתור אפיזודה. כדי לאתר אפיזודה כזו, כדאי לשים לב למכשולים הבאים:

  1. תיאורים קצרים מדי. כשמקמצים במילים, בדרך-כלל תפקידן של החיות נשמט מהתיאור. לעומת זאת, לא פעם חיה מופיעה כסוכנת בתיאור מקרה טיפולי בזכות עצם התיאור העובדתי המפורט, כלומר האפיזודה נחשפה כמעט במקרה, כשהתיאור המפורט קלט פרטי מידע כמו שמצלמה קולטת פרטי מידע שלא הבחנו בהם בעת שצילמנו.
  2. תיאורים פרשניים מדי (ראי סעיף 11). כשמתמקדים בפרשנות על חשבון תיאור העובדות, החיות נוטות להישמט מהטקסט.
  3. התמקדות יתר במילים (ראי סעיף 12). כשתיעוד המקרה מתמצה ברשימת דברים שנאמרו, ללא תשומת-לב מספקת למעשים ולשפת גוף, החיות נוטות להישמט מהטקסט.
  4. פעילות מעטה. קל לאתר אפיזודה שהחיה תפקדה בה כסוכנת אם החיה הפגינה יוזמה גופנית בוטה (התחככה במטופל, קפצה עליך המטפלת, וכדומה), וקל להפיק מהתנהגות כזו משמעות טיפולית מגוונת בהתאם להתנהגות הנדונה. אולם חיה עשויה לתפקד כסוכנת בטיפול גם כשאינה עושה פעולות כאלה: חיה עשויה לשקול ולהחליט שאת והמטופל לא מעניינים אותה ושהיא מעדיפה להתעסק במשהו אחר או אפילו לפרוש הצידה ולישון. כל עוד יש לחיה אפשרות לבחור בין פעולות שונות והיא בוחרת באופן חופשי לעשות פעולה מסוימת, היא מתפקדת כסוכנת. אם כן, חיה שנאלצה לפרוש הצידה ולנוח בעת הטיפול כי מנעו ממנה לעשות דברים אחרים שהיא מעדיפה לעשות לא תפקדה כסוכנת, ואילו חיה שעשתה פעולה דומה כשעמדו בפניה אפשרויות להתרחק, לשחק וכן הלאה – תפקדה כסוכנת. מטבע הדברים, המשמעות הטיפולית של יוזמות התרחקות ומנוחה מצד החיה צרה למדי וממוקדת במרחק בין-אישי, בהענקת מרחב לאחרים, בהתמודדות עם דחייה וכדומה.

ד. חשיבות האפיזודה. אפיזודה קטנה ותלושה מקו העלילה היחיד בנוסח הרשמי של תיאור הטיפול עשויה להיהפך לעוגן שאפשר לקשור אליו טעבח"ה. טיוטת עבודה שבמבט ראשון נדמה שהדרך היחידה לחבר אותה לטעבח"ה היא ניתוח רפלקטיבי של הכישלון בהתייחסות לחיה, עשויה להתגלות כבסיס הרבה יותר עשיר לדיון בתחום הטעבח"ה.

אפיזודה צנועה שהחיה השתתפה בה כסוכנת – חיה שיזמה מגע, חיה שיזמה התרחקות, משחק שהתפתח בגלל פעילות של החיה, חילופי משפטים אחדים על מה שהחיה מעדיפה לעשות וכן הלאה – אפיזודה קטנה כזו טעונה ניתוח משמעותי שיקנה לה מקום נרחב יותר בטקסט שלך:

  1. מדוע עשתה החיה את מה שעשתה (למשל: יזמה משחק עם המטופל/איתך, נרתעה מהמטופל/ממך, עשתה מחוות איום כלפי המטופל/כלפייך, התרכזה בגורם עניין מחוץ למפגש, פרשה לצד לישון)?
  2. איך השפעתם עליה – המטופל ואת המטפלת (למשל: שפת גוף מקרבת/מרחיקה כלפיה, שינוי מקום ישיבה, קשר עין עם החיה, תגובה/התעלמות מיוזמה שלה, דיבור מעל ראשה)?
  3. איזה תפקיד מילאה החיה עבורך (למשל: בת-ברית מוכרת, עול שלכאורה אינו קשור לטיפול, מושא לדאגה רבה, מושא לניהול, שלוחה סמלית שלך העוסקת בטיפול)?
  4. איזה תפקיד מילאה החיה עבור המטופל (למשל: מתחרה על תשומת-ליבך, מושא לשליטה, תחליף חברה, אמצעי להתחבר אליך/להתרחק ממך, המחשה של היחס שלך למי שאת מטפלת בו)?
  5. איך השפיעה האפיזודה על המפגשים (למשל: כשהאפיזודה הסתיימה המשכנו כמקודם, ניסיתי לעורר/למנוע הישנות של מקרה דומה, המטופל ביקש לעורר/למנוע הישנות של מקרה דומה, הוספנו/גרענו משהו בצורת הישיבה שלנו, הזכרנו את האפיזודה מדי פעם במפגשים הבאים, התחלנו לדבר על נושא הקשור לאפיזודה)?

דוגמאות אלה הן קצה קרחון של אפשרויות המרחיבות את משקלה של האפיזודה. במקביל, במהלך הניתוח אולי מסתבר שהאפיזודה הנדונה איננה יחידה במינה; אולי היא אפילו מהווה חלק מתבנית התרחשות שיטתית, ואולי ההתרחשות הזו חשובה עד כדי כך שהיא ראויה למקום בנוסח הרשמי של תיאור הטיפול ולא רק כנספח שנועד לרצות את הדרישה להתייחס לחיות במסגרת לימודי טעבח"ה.

חזרה לרשימת הנושאים

11. תיאור עובדתי לעומת סיכום פרשני

א. שני היבטים חיוניים של תיאור. עבודה הכוללת תיאור מקרה צריכה לכלול:

  1. תיאור עובדתי של המקרה. תיאור עובדתי עונה על שאלות כגון: מי עשה מה? מי אמר מה? איפה הייתם? מה קרה הלכה למעשה? בתיאור מקרה הכולל חיה, שאלות אלה צריכות לקבל מענה בדגש על התנהגות ועל תקשורת לא-לשונית.
  2. סיכום פרשני של העובדות שתוארו. סיכומים כאלה עונים על השאלות: מדוע עשה כך מי שעשה? מה הניע אותו? מה הוא הרגיש? מה הייתה משמעות המקרה עבורו? הסיכום הפרשני מצריך שימוש ברקע פרשני, כלומר ידע מיוחד על מין (או גזע או קבוצה ביולוגית אחרת) החיה וידע מיוחד על החיה באופן אישי.

התיאור העובדתי והסיכום הפרשני צריכים להגיב זה לזה ולהשלים זה את זה, אך עליך לאפשר לקהל (הקורא את דבריך או מאזין להם) להבחין בין שני היבטי התיאור, כלומר להבהיר לו היכן תיארת את מה שקרה והיכן הסברת את המשמעות של מה שקרה. בעבודות לימודיות המתמקדות בתיאור מקרה, טעות בולטת היא ויתור על אחד מהשניים:

  1. הצגת פרשנות פסיכולוגית ושימוש במטפורות במקום לתאר את העובדות הפשוטות.
  2. הצגת עובדות פשוטות בסגנון "זה אמר כך וזה עשה כך" ללא פרשנות פסיכולוגית.

טעויות כאלה באופן התיאור אינן מיוחדות לתיאור חיות. אדרבה, כשמופיעה בעבודה חולשה בתיאור העובדתי או בסיכום הפרשני, בדרך-כלל חולשה זו אופיינית לכל העבודה. להלן פירוט של שני ההיבטים האלה של התיאור.

ב. תיאור עובדות לקוי. תיאור עובדתי הוא חומר גלם שעליך להגיש לקהל שלך בנפרד מהפרשנות הפסיכולוגית של הפרטים העובדתיים. על סמך פירוט העובדות שהבאת אמור הקהל לשפוט אם הפירוש שלך מתקבל על הדעת או לא; בהיעדר תיאור עובדתי הולם, שיפוט כזה אינו אפשרי. אי אפשר אפוא להחליף תיאור עובדתי בסיכום פרשני (וגם ההפך), לפחות בעבודה העוסקת בתיאור מקרה. שימי לב: הצגת מקרים באופן פרשני ללא תיאור עובדות מספיק נפוצה כשהכותבת מרבה להשתמש במונחים מקצועיים שנועדו להפגין בקיאות בפסיכולוגיה.

הנה דוגמאות קצרצרות לתיאור עובדתי לקוי – אם המשפטים המופיעים במירכאות נכתבו ללא פירוט עובדתי נוסף:

  1. סכסוך הורים. "ההורים ערערו את ביטחונו של הילד כשעירבו אותו בסכסוך ביניהם" – ניסוח זה הוא סיכום פרשני ללא בסיס עובדתי מספיק; הלוא יש דרכים רבות ושונות לערב ילד בסכסוך, ובהיעדר פרטים תיאוריים אין לקהל אפשרות לשפוט עד כמה עירוב הילד בסכסוך עשוי להיות משמעותי עבורו.
  2. אזור נוחות. "ניסיתי להוציא את המטופל מאזור הנוחות שלו" – זהו תיאור מעורפל, מטפורה מרחבית שנועדה לבטא מצב נפשי. אפשר לפרש תיאור כזה באינספור דרכים שונות, ולכן בהיעדר הסבר מה בדיוק עשית כמטפלת אין לקהל אפשרות לשפוט למשל אם המטופל סגור ומקובע במיוחד בהרגליו, או שהוא דווקא הגיב בצורה נורמלית וצפויה על ניסיון גמלוני מצידך לאלץ אותו להיכנס למצב מסוים או לעשות פעילות מסוימת.
  3. הרגשת האחר. "הרגשתי שהארנבון בודד וזקוק לחברת בני-מינו" – על בסיס מה נקבעה האבחנה הזו? מה שאנו יודעים על רגשותיו של הזולת אינו מתבסס על קשר על-חושי בינינו אלא מצד אחד על התנהגותו, ומצד אחר על אופן הצפייה וההקשבה שלנו. פרטים אלה חסרים בתיאור, ולכן אין לקהל אפשרות לשפוט אם האבחנה שלך סבירה או למשל שמחוות שעשה הארנבון כלפייך אינן מעידות על חיפוש נואש של חברה אלא על התעניינות במזון שאולי הבאת.
  4. דפוס התקשרות. "הכלבה הגיעה אליי כגורה בת חודשיים והפגינה התקשרות לא בטוחה" – ניסוח זה מתמקד בתאוריה פסיכולוגית מסוימת בלי להציג נתונים עובדתיים. ניסול זה אינו מספק, כי מצד אחד ישנן התנהגויות רבות (כלומר תסמינים רבים) העשויות להעיד דפוס התקשרות לא בטוחה, ומצד אחר התנהגויות מסוימות המעידות לכאורה על התקשרות לא בטוחה עשויות להעיד למעשה על קשר ממשי לא בטוח (למשל, כלבה שנותרת לבדה בבית במשך שעות מדי יום) ולא על דפוס אישיות מסוים.

ג. סיכום פרשני לקוי. סיכום פרשני הוא הסבר שעליך להגיש לקהל שלך בנפרד מהעובדות שפרשנותך הפסיכולוגית מתבססת עליהם. שימי לב: תיאורי עובדות ללא פרשנות מספקת נפוצים במיוחד בעבודות לימודיות הכוללות ציטוטים ארוכים של קטעים שכתבת ביומן הטיפול (וינייטות).

בהמשך לארבע הדוגמאות שלעיל, הנה דוגמאות קצרצרות לסיכום פרשני לקוי – אם המשפטים המופיעים במירכאות נכתבו ללא דברי פרשנות נוספים:

  1. סכסוך הורים. "ההורים נהגו לפנות זה לזה במסרים שהכריחו את הילד להעביר בשמם" – ניסוח זה הוא תיאור עובדתי ללא פרשנות מספקת; הלוא המצב המתואר עשוי להשפיע על הילד בדרכים שונות: אובדן אמון בהורים כמקור לביטחון, רגשי אשמה מצד הילד עקב מיקומו במרכז הסכסוך, הרגשת עוצמה בזכות השליטה במערכת היחסים בין ההורים, ועוד. בלי להציג את הפרשנות שלך, אין לקהל אפשרות לדעת את עמדתך, וגם קשה לו להפיק בכוחות עצמו משמעות מתוך הפרטים העובדתיים.
  2. אזור נוחות. "הנחתי מראש את כיסא המטופל קרוב למקום המרבץ הקבוע של הכלבה שהוא חושש ממנה" – בהיעדר פירוש פסיכולוגי של התיאור הזה, אפשר להבין אותו כהסבר על ניסיונך לעורר במטופל רצון להגיב, כהודאה בחוסר רגישות מצידך, ככניעה לאילוצים חיצוניים וכן הלאה. הפרשנות נחוצה כדי לתת משמעות לעובדות.
  3. הרגשת האחר. "הארנבון נצמד תמיד לחפצים, וכשנכנסנו למתחם שלו הוא נצמד לרגליים שלנו" – בהיעדר פירוש פסיכולוגי של התיאור הזה, אפשר להבין אותו כביטוי למחסור בחברה בחיי הארנבון, כביטוי לחשש מפני שהייה בחלל פתוח, כחיפוש אחר חום ועוד. שוב הפרשנות שלך נחוצה כדי לכוון את משמעות הנתונים העובדתיים.
  4. דפוס התקשרות. "הגורה לא התרחקה ממני כשנגעתי בה, אך גם לא התקרבה אליי מיוזמתה ולא הביטה לעברי כשעזבתי" – ניסוח זה של פרטים עובדתיים יבשים פתוח לפירושים כגון עדות לאובדן ביכולת ליצור קשר בעקבות הפרדת הגורה ממשפחתה, סימן לליקוי גופני כלשהו, ביטוי לחרדה כללית במצב לא מוכר וכן הלאה. שוב תיאור העובדות אינו מספיק לקביעת הפירוש שכיוונת אליו.

ד. סינתזה תיאור-פירוש. חיבור בין טקסט המתמקד בתיאור עובדתי ובין טקסט המתמקד בסיכום פרשני יוצר טקסט קל להבנה. אפשר לראות זאת אפילו בדוגמאות הקצרצרות שהובאו למעלה כציטוטים – כששני היבטים התיאור מוגשים יחד, התיאור מובן ומתקבל על הדעת:

  1. סכסוך הורים. "ההורים נהגו לפנות זה לזה במסרים שהכריחו את הילד להעביר בשמם. כך הם עירבו אותו בסכסוך ביניהם וערערו את ביטחונו."
  2. אזור נוחות. "בניסיון להוציא את המטופל מאזור הנוחות שלו, הנחתי מראש את הכיסא שלו קרוב למקום המרבץ הקבוע של הכלבה שהוא חושש ממנה."
  3. הרגשת האחר. "הארנבון נצמד תמיד לחפצים, וכשנכנסנו למתחם שלו הוא נצמד לרגליים שלנו, והסקתי מכך שהוא בודד וזקוק לחברת בני-מינו."
  4. דפוס התקשרות. "הכלבה הגיעה אליי כגורה בת חודשיים ולא התרחקה ממני כשנגעתי בה, אך גם לא התקרבה אליי מיוזמתה ולא הביטה לעברי כשעזבתי, כלומר היא הפגינה התקשרות לא בטוחה."

חזרה לרשימת הנושאים

12. תיאור עובדתי: דיבור לעומת שפת גוף

א. מידע פרטני על החיה. טעבח"ה מבוסס על הכרה בחיה כסוכנת ועל הכרה ביחסי הגומלין בינה ובין המטפלת והמטופל. פענוח המשמעות של מעשי החיה ושל מעשים כלפיה מחייב ידע זואולוגי-התנהגותי-פסיכולוגי רב על מין החיה (או הגזע, או קבוצה רחבה יותר) ועל המין במצבים דומים למצב החיה שלפנינו בפרט, ומעל הכול נדרשת היכרות אישית עמוקה עם החיה כפרט ומעקב צמוד אחרי סימנים שהיא משאירה במפגשים טיפוליים ובסמוך להם: מצבה הגופני, התנהגות לא-מכוונת שלה והתנהגות מכוונת, וכן מצבים המשפיעים עליה והתנהגות האנשים כלפיה. בלי ידע כזה ובלי תיעוד מפורט שלו בעת המפגשים, אי אפשר להבין את המפגש חיה-מטופל-מטפלת כמפגש חברתי.

ב. תיעוד בשטח. מסורת לימודי הפסיכותרפיה כוללת לימוד שיטות מידע מסודרות לתיעוד המפגשים הטיפוליים. בשיטות אלה הושם דגש חזק בתקשורת המילולית בין המטפלת למטופל, הגורם הטיה נגד מקומה של החיה במפגש הטיפולי. שיטות לתיעוד מידע לא-מילולי, ובפרט תקשורת לא-מילולית, פותחו החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אך מקומן בפסיכותרפיה נותר צנוע.

בלי להפחית כהוא זה מחשיבותו הטיפולית הכבירה של לימוד שיטות לתיעוד מידע מילולי במפגשים טיפוליים, בטעבח"ה לימוד שיטות צפייה בחיות ולימוד שיטות תיעוד של המידע שנאסף חשובים עוד יותר, משלוש סיבות:

  1. הכרת יצור ממין ביולוגי אחר באמצעות צפייה אינטואיטיבית בו קשה לנו יותר מהכרת אדם מדבר.
  2. בדרך-כלל דברים שנאמרו נחקקים בזיכרון שלנו חזק יותר ממחוות לא-מילוליות.
  3. שיחה המתנהלת מעל ראשה (תרתי משמע) של חיה נוטה למשוך את תשומת-ליבנו ולהסיח את דעתנו מהתנהגות החיה.
  4. נהלי התיעוד המגובשים של שיחות מטפלת-מטופל תורמים להסטת תשומת-הלב ממחוות לא-לשוניות. אפילו השימוש במונח "ורבט" (verbatim – תיעוד מילה במילה) ככותרת לרשימות תיעוד מהטיפול תורם למחיקה מראש של מחוות התקשורת של החיות במפגש.

ג. איך לשפר תיאור מידע לא מילולי? כתיבת עבודה איכותית בטעבח"ה מחייבת תיאור מפורט של מידע לא-מילולי. מדובר באתגר גדול שאי אפשר למצותו במסגרת הזו, אך אפשר להציע כאן כמה כללים פשוטים:

  1. תיעוד מוקדם. איסוף מידע לא-מילולי חייב להיעשות בשטח, כלומר בתקופת הטיפול, סמוך ככל האפשר לכל מפגש טיפולי ולא בעת כתיבת העבודה לאחר מכן. אם תדחי את העיסוק בתפקידה של החיה בטיפול עד סיום תקופת הטיפול, זה יהיה מאוחר מדי – תגלי שלא שמת לב לפרטים רבים ושכחת פרטים רבים אחרים.
  2. לימוד על המין. לכל מין ביולוגי יש שפת גוף שונה. כשם שהכרת בני-אדם לפעמים עוזרת ולפעמים מפריעה להכרת שפת הגוף של עיזים, כך גם הכרת כלבים אינה עוזרת הרבה להבין את שפת הגוף של חתולים, והכרת כלבים וחתולים אינה בסיס סביר להבנת מינים אחרים. יש צורך להכיר כל מין בפני עצמו. אפשר להשתמש לשם כך במקורות עממיים על ה"שפה" של כל מין, ורצוי לעבור על מקורות רבים כאלה (למשל מדריכי "גידול"). גם אם אמינותם מוגבלת, הם פשוטים לקריאה ומעוררים ערנות למחוות מסוימות של החיה. לאור מגוון החיות הגדול העשוי להשתתף בטעבח"ה, אין מקום להמליץ במסגרת זו על מקורות מסוימים.
  3. נסיבות. מידע רב על החיה עשוי לעסוק בתיאור שאינו מתמקד בה עצמה אלא בתנאים הסביבתיים והחברתיים שהיא נמצאת בהם, בתוספת פירוש של התנאים האלה לפי היכרות עם המין מתוך ספרות מקצועית והיכרות אישית עם החיה. למעשה, כל מרכיבי התיאור האלה מתאימים לתיאור המטופל ולתיאור עצמי (של המטפלת) ולא רק לתיאור החיה. גם בנושא זה מדובר בהמוני פרטים לא צפויים, ואין במסגרת זו מקום לספק רשימה סופית של פרטים שצריך לשים לב אליהם. כהמלצה כללית מאוד וחלקית, יש לשים לב לפרטים הבאים:
    • אם החיה נמצאת במקום סגור, יש להגדיר את גודל שטחו של המקום (אין לכתוב "גדול" או "קטן" אלא להגדיר במטרים);
    • אם יש למקום תקרה, יש לציין את גובהה (אין לכתוב "גבוה" או "נמוך" אלא להגדיר במטרים);
    • סוג הקרקע או המצע שעל הקרקע – מבטון או רצפות ועד לקש או כריות;
    • אפשרויות אכילה ושתייה – בפרט הערכת רעב או שובע בעת הטיפול;
    • תאורה טבעית ומלאכותית – בפרט תאורה ביחס לשעות הערות הטבעיות של החיה;
    • תנועה ופעילות ליד המקום שהייתם בו – בפרט בזיקה לרגישות המיוחדת של החיה, העשויה להיות ערנית יותר ממך לסכנות או לחברה בחוץ (דלטות נטרקות, כלבים נובחים, כלי רכב מתניעים וכו');
    • רעשים טבעיים ומלאכותיים – בפרט בזיקה לרגישות הטבעית של החיה ולסכנות וחברה.
  4. המיקום היחסי שלכם. שפת גוף אינה מסתכמת במחוות ובקולות אלא היא כוללת גם מידע ותקשורת מעודנים יותר, דרך המקום שכל הנוכחים במפגש הטיפולי בוחרים להיות בו בתוך החלל הנתון ודרך תנוחת הגוף שלהם זה ביחס לזה. למשל:
    • המרחק ביניכם (אין לכתוב "קרוב" או "רחוק" אלא להגדיר את המרחק במטרים).
    • התמקמות ליד פתח (דלת או חלון).
    • פערי גובה ביניכם – בפרט כשמדובר בבני-אדם היושבים על ריהוט מוגבה או מונמך לעומת חיה על הרצפה.
    • התמקמות במחסה, כגון חיה שבחרה להתמקם תחת שולחן או נצמדת לקיר.
    • לאן פונה הראש – אל מישהו מבין שאר הנוכחים במרחב או ממנו והלאה?
  5. מחוות גוף לא-תקשורתיות. מחוות גוף רבות עשויות להעיד על מצבו הרגשי ומחשבותיו של הפרט ללא כוונה מיוחדת לתקשר איתו. למשל:
    • מחוות של פחד כגון רעידות או חיפוש דרכי מילוט.
    • מחוות של עצבנות כגון תנועה בלתי פוסקת ממקום למקום, התגרדות רבה, משחק בלתי פוסק בעצם כלשהו וכו'.
    • מחוות של דיכאון וייאוש כגון תנועות איטיות, תגובה מעוכבת או אנחות.
    • מחוות של אמון כגון התהפכות על הגב וחשיפת הבטן, מגע אגבי עם אחד הנוכחים האחרים בחדר, או הירדמות על גופו של אחד הנוכחים בחדר.
    • מחוות של שמחה או עליצות כגון משחק נמרץ.
  6. מחוות גוף תקשורתיות. רק חלק מהמידע הנחשב ל"שפת גוף" כולל ניסיונות תקשורת מכוונים. לניסיונות כאלה יש חשיבות מיוחדת, כי הם מבטאים ומעצבים בהכרח יחסי גומלין. מחוות שנועדו לתקשורת משתנות ממין למין אף יותר ממחוות שלא נועדו לתקשורת, ולכן המצצות התיאור כאן כלליות ביותר. אם כן כדאי לציין למשל:
    • יצירת קשר עין עם אחד הנוכחים האחרים, עם או בלי יצירת קשר קולית.
    • מגע יזום ידידותי וקולות מתאימים עם אחד הנוכחים האחרים, כגון הזמנה למשחק או בקשת ליטוף, עם או בלי מחווה קולית מתאימה.
    • מגע יזום תוקפני עם אחד הנוכחים האחרים, באמצעות רגליים, מקור, שיניים וכו', עם או בלי מחווה קולית מתאימה.
    • התרחקות מכוונת מאחד הנוכחים האחרים, למשל בתגובה לתנועות או לקולות מצידו, עם או בלי מבע קולי מתאים.

חזרה לרשימת הנושאים

13. הכרת החיה בעזרת תצפית וניסוי

א. חשיבות הנושא. שאלות של מידע על החיה הנוכחת בטיפול עשויות להכריע את גורל הטיפול. כשיש חשש לשלום החיה (מקרים 2-1 להלן) את עלולה להפסיק את הטיפול, וכך גם כשיש חשש לביטחון המטופל (מקרה 3 להלן). גם שאלות שאינן קשורות כלל בביטחון עשויות להיות מכריעות במהלך הטיפול, למשל כשצריך לפענח את משמעותה הרגשית של מחווה ידידותית של החיה כלפי המטופל (מקרה 4 להלן).

לאור חשיבות הנושא, ההמלצה להשקיע רבות בלמידה על החיה אינה כרוכה במאמץ מופרז; אדרבה, הלמידה על החיה עשויה למנוע מתח רב בעבודה הטיפולית ולהביא לקיצור ולתיקון של הליכים מסובכים. במקרה שלמידה על החיה מסובכת מבחינה טכנית (למשל כשהחיה כלואה בפינת חי) כדאי לייעל את הלמידה עליה בזמן המפגש איתה. הדרך המומלצת לעשות זאת היא לגבש שאלות ממוקדות על החיה ולתכנן תצפית או ניסוי שנועדו להשיב באופן ממוקד על השאלות שניסחת.

ב. מידע כללי לעומת מידע אישי. חלק מהשאלות העשויות לעניין אותך על החיה הנוכחת בטיפול ועל הקשר שלך ושל המטופל איתה הן שאלות כלליות על המין הביולוגי או על הגזע של החיה, ובמסגרת עבודה אקדמית המענה עליהן צריך להינתן בעזרת מקורות מקצועיים (פירוט בשני הסעיפים הבאים). אולם שאלות רבות שיעניינו אותך לא יקבלו מענה מספרות מקצועית – לא רק מפני שסוגיות עיוניות רבות טרם נחקרו היטב, אלא משום שיש הבדלים גדולים בין פרטים מאותו מין ובין נסיבות שונות, והדרך היחידה לענות על השאלה שלך היא היכרות אישית עם החיה. הנה כמה דוגמאות לשאלות כאלה:

  1. "המשועמם". הכלב שלי מצטרף למפגשים הטיפוליים, ורוב הזמן הוא ישן; מתי השינה אינה מעידה על מנוחה אלא על סבל משעמום?
  2. "האדישה". המטופל שלי מתגרה בכלבה באופן מוגזם בעיניי, אך אני לא מזהה אצלה סימני מצוקה; איך אפשר לברר אם הכלבה באמת נפגעת כמו שנדמה לי?
  3. "הנוגח". התיש שנוכח במפגשים הטיפוליים משחק בנגיחות עם אנשי צוות בחווה, אבל המטופל שלי נראה בעיניי קטן מדי למשחקים כאלה; מתי צריך להיזהר מהתיש?
  4. "המנחם". אני עובדת עם כלב שחי במכלאה של עמותה ומצטרף למפגשי טיפול בילדה בת 7. כשהיא עצובה, לפעמים הוא רובץ לידה ומניח עליה כפה. ראיתי אותו עושה זאת רק עם הילדה; מהי משמעות המחווה הזו?

ג. תצפית. כמעט מיותר לציין שפענוח ההתנהגות והמניעים של חיה שאינך מכירה היטב מחייב השקעת זמן בהיכרות עימה מעבר לזמן הטיפולים. עם זאת, נדרש מאמץ אפילו כשמדובר בחיית מחמד ותיקה ואהובה. כדי להיווכח עד כמה מוגבלת ההיכרות שלנו עם כלב או עם חתול המתגורר איתנו, די להרהר בפירושים השונים שבני משפחה שונים עשויים לתת לאותה התנהגות של הכלב או החתול.

במצבים שתוארו בדוגמאות שלעיל יש בעיות אתיות. בהנחה שלפני הכול טיפלת היטב בבעיות האלה, כלומר וידאת שהחיה והמטופל אינם סובלים ואינם בסיכון, תשובה אפשרית לכל שאלה המופיעה לעיל עשויה להימצא בתצפית בחיה מחוץ למפגשים הטיפוליים. מחוץ למפגשים קל יותר למקד את מלוא תשומת-הלב בחיה, ואפשר לשלוט טוב יותר בתנאי התצפית. רצוי שהתצפית תיערך בתנאים דומים לתנאי המפגש הטיפולי אך לא זהים להם, כדי לאפשר לך להשוות בין התנהגות החיה בתנאי הטיפול ובין התנהגותה בתנאים אחרים (במיוחד בתנאים טובים יותר מתנאי הטיפול). לא פעם כדאי לצפות בחיה מרחוק ובלי ליצור כל קשר גלוי איתה – כדי לחשוף את התנהגותה הספונטנית. למשל, בהתאמה לדוגמאות שלעיל:

  1. "המשועמם". צפי בכלב במצב יומיומי של מנוחה ושעמום (למשל בבית), בניסיון לאתר מחוות קטנות החושפות שעמום לעומת מחוות קטנות המעידות על עייפות.
  2. "האדישה". צפי בכלבה לפני המפגש הטיפולי ואחריו (בדגש על הדקות הקרובות למפגש); צפי גם בכלבה לפני מפגש טיפולי ואחריו באותו מקום עם מטופל או אדם אחר, ידידותי ונוח. השוואה בין התצפיות בשני המקרים עשויה לחשוף הבדלים קטנים במחוות הכלבה בשני המקרים, אם אכן יחסה לשני המקרים שונה.
  3. "הנוגח". צפי בתיש בעת משחק ספונטני עם צוות החווה, בניסיון לאפיין את מידת הכוח שהתיש מפעיל על אנשים וללמוד את המחוות שהוא עושה לקראת נגיחה.
  4. "המנחם". פגשי את הכלב ללא המטופלת, במידת האפשר בנוכחות אדם אחר, כדי להכיר טוב יותר את מחוות שעושה הכלב עם כפותיו.

ד. ניסוי. כאמור, לפני הכול יש לטפל היטב בבעיות האתיות העולות במצבים המעוררים שאלות. בהנחה שבעיות אלה טופלו היטב, ייתכן שתשובה לשאלות תימצא בניסויי התנהגות פשוטים, בתנאים המאפשרים לחיה בחירה חופשית יותר מהמצב האופייני למפגש טיפולי. מובן מאליו שהניסויים חייבים להיות לא פוגעניים, וגם מוטב להימנע מהתעסקות רבה בהם כדי שלא לשבש את מערכת היחסים התקינה עם החיה. הבחירות שתעשה החיה בעת הניסוי עשויות לספק לך מידע מפורט יותר על ההעדפות שלה בזמן הטיפול. תנאי הניסוי צריכים להיות דומים למדי לתנאי הטיפול, כדי להקל עליך להבחין בהבדלים קטנים בין תנאי הניסוי לתנאי הטיפול. למשל, בהתאמה לדוגמאות שלעיל:

  1. "המשועמם". בחדר הטיפולים מעבר לשעות הטיפול, שבי בחדר עם הכלב במקום הישיבה שלך בזמן הטיפולים, אך קודם לכן ספקי לכלב אפשרויות פעילות שאינן עומדות בפניו בזמן מפגש עם מטופלים, למשל: צעצועים מסוימים, דלת פתוחה (אולי בעזרת אדם נוסף בחוץ שיוודא שאין לכלב ולאחרים סכנה כשהוא יוצא מהחדר), רמז מוסכם ביניכם ליציאה לטיול (כגון החזקת רצועה). אם הכלב ימעט להתעסק באפשרויות האלה, סביר להניח שהוא אינו משועמם בעת השהות בחדר. אומנם עצם הבחירה שלו להתעסק באפשרויות האלה אינה מעידה שהוא סובל מהיעדרן, אך מעקב אחר מידת ההשקעה שלו באפשרויות האלה (למשל כמה מאמץ הוא משקיע בצעצוע) יאפשר לך להעריך כמה הן חשובות לו.
  2. "האדישה". מקרה זה מסובך יותר, כי לא תערכי ניסויים שנועדו לשפר את יכולתך לחשוף סימנים של סבל מובהק בכלבה. לכן במקרה זה יש טווח צר של ניסויי בחירה אפשריים – למשל להציב בפני הכלבה בכמה נקודות הסמוכות למקום מפגש הטיפולי אפשרויות בחירה מובהקות, כגון הליכה לחדר הטיפולים לעומת הליכה למקום אחר, או כניסה לחדר לעומת פנייה למקום אחר. כמו כן, אם בחיי היומיום של הכלבה יש מצבים המקבילים במידת-מה למצב הבעייתי בעת הטיפול, כגון ילדים המשחקים עם הכלבה בית, אפשר לצפות בהתנהגות הכלבה במצבים אלה (בלי לעודד כל החמרה באופן הטיפול בה) ולנסות לאתר סימנים לגבולות שהכלבה מציבה למשחק.
  3. "הנוגח". בעזרת אנשי צוות או מתנדבים בחווה, אפשר ליצור מצבים שונים העשויים לעורר בתיש עניין במשחקי נגיחה: להפנות כלפיו מחוות המזמינות למשחק, להפגין אדישות כלפיו ולהפגין רתיעה ממנו. תצפית במצבים השונים תאפשר ללמוד את שפת הגוף של התיש לקראת נגיחה. כדאי לבדוק מחוות כאלה עם אנשים שונים כדי לברר אם התיש משנה את מחוות המשחק שלו בין ילדים למבוגרים.
  4. "המנחם". אפשר לנסות לבחון את התנהגות הכלב בחברת אדם נוסף בחדר במצבי רוח שונים. אומנם זהו אתגר קשה לניסוי, כי ייתכן שאי אפשר לזייף בהצלחה מצבי רוח לצורך הניסוי.

ה. תיעוד בכתב ובצילום. כדאי להוסיף לניסוי ולתצפית רישום פרטים בזמן אמיתי, ובמידת האפשר גם לצלם את ההתנהגות הרלוונטית לשאלה בזמן התצפית והניסוי שלעיל. הרישום יסייע לך לחדד את ההבחנה במחוות התנהגות קטנות. הרישום והצילום גם עשויים לשמש לשם התייעצות עם אנשים אחרים המכירים את החיה הזו באופן אישי, או לפחות מכירים חיות דומות במצבים דומים.

חזרה לרשימת הנושאים

14. איפה נחוץ חומר עיוני על חיות?

א. בקיצור נמרץ: בכל עבודה בטעבח"ה!

טעבח"ה עוסק במערכות יחסים הכוללות חיות; אי אפשר להבין מערכת יחסים בלי להבין את המניעים של הנפשות המעורבות במערכת; וקשה להבין נפשות (הן של בני-אדם הן של חיות ממינים אחרים) ללא עזרת מקורות. ידע ממקורות מקצועיים חשוב במיוחד בשני סוגי מקרים:

  1. מין לא מוכר. כשהטיפול מתקיים בנוכחות חיה מגזע, ממין או אף מקבוצה ביולוגית רחבה יותר שאינך מכירה היטב – מצב נפוץ כשמפגשים טיפוליים מתקיימים בפינת חי או בחווה להצלת בעלי-חיים.
  2. נושא מסובך. כשנתקלת בשאלה שהתשובה עליה שנויה במחלוקת, במיוחד במסגרת דיון עיוני (כלומר דיון המחייב מענה לשאלות כלליות יותר מהמקובל בתיאור מקרה טיפולי, ראי סעיפים 2-1). שאלות כאלה נוגעות לכישורים המנטליים הכלליים של החיה הנוכחת בטיפול כמקרה פרטי של קבוצה ביולוגית גדולה: יכולת הדחקה; השפעה מתמשכת של חוויות מוקדמות; רגשות גוריים כלפי בני-אדם; רגשות הוריים כלפי בני-אדם; וכיוצא באלה.

ב. מחסור כרוני במידע. עבודה בטעבח"ה מתייחסת בהכרח להתנהגות החיה המעורבת הטיפול, והבנת ההתנהגות מחייבת היכרות עם תכונותיה הנפשיות של החיה ועם מצביה הנפשיים. בחיי היומיום (למשל כשמטפלים בחיית מחמד) נהוג לגבש תובנות בעניינים אלה על בסיס מקורות עממיים (כגון הנחיות קצרות להחזקת חיה ממין מסוים), שיחות עם אנשים מנוסים המטפלים בחיות דומות, ניסיון אישי ואינטואיציה. שלושת סוגי המקורות האלה אינם מספקים בעבודה המוגשת במסגרת אקדמית.

שימו לב: ההיכרות שלנו עם חיות ממינים שונים שטחית ופגומה בהשוואה להיכרות שלנו עם בני-אדם. לפיכך הדיון על תכונותיה הנפשיות ועל מצבה הנפשי של חיה מחייב שימוש במקורות עיוניים (בעיקר מדעיים) אף יותר מהעיסוק במטופל האנושי!

ג. הזנחה ממוסדת של מקורות מידע. הלכה למעשה, עבודות עיוניות שנכתבו על טיפול בעזרת בעלי-חיים עבור מסגרות לימודיות ועבור במות ציבוריות ממעטות בדרך-כלל להסתמך על מקורות עיוניים. אולם העובדה שהנורמה במקצוע היא הזנחה של מקורות על חיות אינה צריכה לעודד נאמנות לנורמה; ההזנחה היא לא יותר מביטוי לחולשתו של המקצוע בשלב היסטורי זה. עתיד הטעבח"ה (ואפילו הטבבע"ח המסורתי) כמקצוע מחייב שימוש רב במקורות עיוניים על חיות, בדגש על הפסיכולוגיה שלהן.

חזרה לרשימת הנושאים

15. איך למצוא חומר עיוני על חיות?

א. אנגלית ולטינית. החומר על חיות מוגבל מאוד בשפה העברית (ובשפות אחרות שאינן אנגלית), ואין מנוס מקריאת חומר באנגלית. למי שאינה שולטת היטב באנגלית, בשנים האחרונות שירותי התרגום האוטומטיים (Google Translate הוא הידוע שבהם, אך יש רבים אחרים) פותרים את רוב הבעיות.

כדי להגיע לחומר באנגלית על חיה ממין מסוים, יש לחפש את שם החיה בעברית במקור אנציקלופדי כגון ויקיפדיה. ליד השם העברי מופיע השם הלטיני. חיפוש השם הלטיני (למשל בוויקיפדיה באנגלית) מוביל לשם מין החיה באנגלית. יש לבצע חיפוש נושא עם שם מין החיה (למשל: rabbit social behavior).

אם קיבלת תוצאות חיפוש רבות שאינן רלוונטיות לעניינך, החליפי את שם החיה מאנגלית ללטינית, וסגרי במירכאות ביטויים מיוחדים שמשמעותם אינה רלוונטית לך כשהביטוי מפורק (למשל: "Oryctolagus cuniculus "social behavior).

ב. מילות חיפוש נכונות. למילים רבות יש משמעויות שאינן רלוונטיות עבורך, ואיתור המילים המתאימות הוא אתגר גדול ולא צפוי המחייב עיון בחומר הקיים במרשתת ויצירתיות מצידך. למשל, אם את מתעניינת בחרדת נטישה אצל כלבים, חיפוש בעברית של המילים חרדת נטישה כלבים יביא אותך רק למידע כללי מאוד ולא מוסמך. מוטב לחפש separation anxiety dogs או אף separation anxiety" dogs" (כלומר הביטוי המיוחד סגור במירכאות – ובדקי אפשרות לסגור במירכאות ביטויים גם בדוגמאות הבאות). גם כאן התוצאות שיתקבלו עלולות להיות עממיות ושטחיות למדי; כדי לקבל תוצאות מקצועיות יותר, יש לחפש Canis lupus separation anxiety (בלטינית, Canis lupus הוא שם המין הכולל את כלב הבית ואת הזאב המצוי). במהלך חיפוש החומר תראי שיש מילים או ביטויים שבמחשבה שנייה אולי יתאימו יותר לנושא שלך, למשל: Canis lupus familiaris maternal separation (השם Canis Lupus familiaris הוא תת-המין כלב הבית, בנפרד מהזאב המצוי) או דווקא Canis lupus attachment.

ג. מידע עממי ומידע מקצועי. חיפוש שם מין של בעל-חיים באנגלית או חיפוש מילים נפוצות במנוע חיפוש כללי כגון Google מוביל בעיקר למקורות עממיים כגון אתרים לחיות מחמד, פורומים לטיפול בחיות וכתבות בעיתונות כללית. מקורות אלה קלים לקריאה, אך רובם שטחיים, אמינותם מעטה וקוראים של עבודות אקדמיות עלולים לבטל אותם כמקורות לא מספקים. מומלץ אפוא להשתמש בהם כנקודת מוצא למקורות מקצועיים יותר, ולא כמקורות סופיים.

כדי להגיע למקורות מקצועיים אפשר להשתמש במנוע החיפוש Google Scholar. השימוש במנוע החיפוש הזה מסנן מקורות עממיים ומתמקד במקורות מדעיים, אך הוא עלול להביא להחמצת מקורות באיכות גבוהה שלא קוטלגו במערכות מדעיות (יש הרבה כאלה). עם זאת, כשמשתמשים במילות חיפוש מקצועיות שאינן נמצאות בשימוש יומיומי ובשמות לטיניים של מיני בעלי-חיים, מילות החיפוש מסננות ממילא את רוב המקורות השטחיים, ולכן אפשר להשתמש במנוע חיפוש כללי, בלי להזדקק ל-Google Scholar.

אפשר לאתר מקורות מקצועיים בעזרת תוכנות בינה מלאכותית (AI) לחיפוש מאמרים אקדמיים (ראו רשימת תוכנות). תוכנות אלה עשויות להציג תקצירים קצרים ונוחים לקריאה, נאמנים למדי למקור (וכן רשת קישורים למקורות דומים). כמו ב-Google Scholar, כך גם היקף החיפוש בתוכנות אלה מוגבל. (כמעט מיותר לציין: AI איננה פתרון קסם להתמודדות עם חומר מקצועי: התוכנות לא ייטיבו לאתר מאמרים אם לא הגדרת היטב את הנושא, התקצירים שלהן אינם אמינים במידה הפוטרת אותך מקריאת המקורות, והן אינן יכולות לכתוב במקומך).

ד. מידע מקצועי מוטה נגד חיות. מידע מקצועי על חיות כולל בעיקר מחקרים מדעיים, דו"חות ממשלתיים, הנחיות טכניות וכיוצא באלה. ברוב המוחלט של המקורות האלה יש נטייה להתעלם מהנפש של חיות. כשמופיעה במקורות כאלה התייחסות לרווחת החיות, בדרך-כלל כוונת המחברים היא למנוע מהחיות לחלות קשה או למות כדי שאפשר יהיה להפיק מהן תועלת כלשהי לבני-אדם. מקורות כאלה עשויים להועיל לכתיבת עבודה בטעבח"ה רק אם בוחנים אותם באופן ביקורתי מאוד ומזהים את ההטיות הטמונות בהם.

ה. מקורות על רווחת בעלי-חיים. חומר על חיות שאפשר לעשות בו שימוש בטעבח"ה עשוי להופיע במחקרים על התנהגות חיות ועל קוגניציה שלהן וכן בהנחיות להחזקת חיות בשבי, אך המקורות המבטיחים ביותר שייכים באופן כללי למדע רווחת בעלי-החיים (animal welfare science). שימוש במילות חיפוש נכונות יניב תוצאות מתאימות ממקורות רבים המתמחים במדע רווחת בעלי-החיים, ואין אפוא צורך לחפש חומר דווקא בקומץ כתבי-העת המדעיים המתמחים בתחום זה. עם זאת, למקרה שבחיפוש הכללי נתקלת בבעיה מיוחדת, כדאי להכיר את כתבי-העת הבאים:

  • Applied Animal Behaviour Science. כולל כ-12 גיליונות בשנה מאז 1974. נקרא עד 1984 Applied Animal Ethology. הפקה: International Society for Applied Ethology. גישה חופשית.
  • Animal Welfare. כולל 4 גיליונות בשנה מאז 1992. הפקה: Universities Federation for Animal Welfare. גישה חופשית לכל התקצירים ; גישה חופשית למאמרים מעטים.
  • Journal of Applied Animal Welfare Science. כולל 4 גיליונות בשנה מאז 1998. הפקה: Animals & Society Institute and the American Society for the Prevention of Cruelty to Animals. גישה חופשית.
  • Journal of Veterinary Behavior. כולל 6 גיליונות בשנה מאז 2006. הפקה: 6 ארגונים לווטרינריה ולחיות מחמד. גישה חופשית.
  • Dog Behavior. כולל 3 גיליונות בשנה מאז 2015. גישה חופשית.

כדאי להכיר גם אתרים גדולים הכוללים גישה לאלפי כתבי-עת (אם כי מטבע הדברים למרות גודלם אתרים אלה כוללים רק מיעוט מכלל המקורות הרלוונטיים לעבודתך). Science Direct הוא כנראה האתר הרלוונטי הגדול ביותר מסוג זה, ורבים מכתבי-העת המופיעים בו פתוחים לקהל הרחב (אם כתב-עת אינו נפתח במחשב אישי שאינו מחובר לספריית המכללה, יש להתחבר דרך ספריית המכללה). שני אתרים גדולים פועלים כרשת חברתית עבור מחברי מקורות אקדמיים, בלי זיקה מיוחדת להוצאות לאור מסוימות: ResearchGate ו-Academia.edu. לעיתים קרובות מחברי המקורות באתרים אלה מעלים לאתר טקסטים שכתבו, וכך אפשר להגיע לטקסטים רבים שאין לך גישה אליהם דרך ספריית המכללה. ראוי לציין כאן שיש כמה וכמה אתרי שיתוף קבצים המתמחים בהצגת עותקים של מאמרים וספרים שנכתבו בידי זרים, ומכיוון שמעמדו החוקי של פרסום בצורה זו מפוקפק, לא נפרט כאן את שמות האתרים.

ו. קישורים במקום חיפוש חופשי. כשהצלחת למצוא מקור אחד רלוונטי לעבודתך, ייתכן שלא תצטרכי עוד לעשות חיפוש נוסף במנוע חיפוש. מקורות מדעיים כוללים רשת הדוקה של קישורים למקורות רלוונטיים. מבנה הרשת וכותרות הקישורים משתנים בחלקם מאתר לאתר. כדאי לשים לב במיוחד לקישורים הבאים:

  • רשימת המקורות המופיעה בסוף המקור שמצאת (הכותרת הנפוצה: References).
  • רשימת מקורות המצטטים את המקור שמצאת. רשימה זו אינה מופיעה כמובן במקור עצמו אלא באתר המציג את המקור – בסרגל צדדי/עליון או אחרי המאמר. (כותרות נפוצות: Cited by או Citations).
  • רשימת מקורות בנושאים דומים פחות או יותר לנושא המקור שמצאת. גם רשימה זו אינה מופיעה במקור אלא בסרגל צדדי/עליון. (כותרות נפוצות: Recommended articles או Related research).
  • שם המחבר: אם מחבר המקור שמצאת חיבר מאמר אחד בנושא המעניין אותך, יש סבירות גבוהה שחיפוש שמו המלא (יש לכתוב את השם במירכאות במנוע החיפוש) יוביל למקורות נוספים בנושאים קרובים. באתרים רבים אפשר ללחוץ על שם המחבר ולהגיע כך לרשימת מאמרים שפרסם, אך זו לא בהכרח רשימת פרסומיו המלאה.

חזרה לרשימת הנושאים

16. דין וחשבון על כישלון בשילוב החיה בטיפול

א. טעבח"ה – מקצוע חמקמק! מחויבות ערכית לבעלי-חיים, זהות מקצועית הולמת ורצון טוב אינם מבטיחים שעבודה טיפולית בנוכחות חיה תענה על ההגדרה של עבודה בטעבח"ה (ראי סעיף 3 לעיל). תנאי ההתנסות הטיפולית עלולים להיות קשים, והלכה למעשה עבודות לימודיות רבות המוגשות במסגרת לימודי טעבח"ה אינן עבודות בטעבח"ה ואפילו לא בטבבע"ח מסורתי! סטייה זו מגבולות המקצוע מתרחשת במקרים מכמה סוגים:

  1. טיפול שאיננו טבבע"ח: החיה נדחקה לגמרי לשולי המפגשים הטיפוליים, מסיבות כאלה: חוסר עניין מצידה במתרחש בחדר הטיפולים, חוסר עניין מצד המטופל בחיה, חוסר עניין של המטפלת בחיה, תנאים פיזיים שדחקו את החיה ממוקד המפגש (למשל כשהמטפלת והמטופל יושבים על כיסאות ליד שולחן בעת שהחיה שרועה על הרצפה), התמקדות בבעיות של המטופל שהחיה מצטיירת כלא רלוונטית להן, התמקדות יתרה בדיבור על חשבון פעולות ומחוות גוף, וכן הלאה.
  2. טבבע"ח שאיננו טעבח"ה: החיה קיבלה מקום במפגשים הטיפוליים, אך לא כסוכנת ואף לא כסובייקט. מקרים כאלה מתרחשים כשהחיה מתפקדת בטיפול כאביזר למגע (נעים או לא נעים) ללא התייחסות משמעותית ליוזמותיה ולתגובותיה; כאביזר נוח ליצירת קשר מטפלת-מטופל מעל ראשה של החיה ("גשר לקשר"); וכמושא להשלכה של תכנים המנותקים מהמממשות של החיה ושל יחסי הגומלין איתה בחדר (למשל "גם לצ'ומפי לא קל בבית-הספר").
  3. עבודה במסורת טיפולית כללית: אפילו מקרה טיפולי שהתרחש הלכה למעשה כטעבח"ה לכל דבר עלול להופיע בעבודה לימודית כמקרה פסיכותרפי מסורתי, ללא מעורבות חיות. תופעה זו נפוצה משום שמסורת הכתיבה בפסיכותרפיה מגובשת וסמכותית הרבה יותר מההנחיות לכתיבת עבודות בטבבע"ח, ועל אחת כמה וכמה מההנחיות לכתיבת עבודות בטעבח"ה. לכן גם כשהחיה יזמה השפעה רבה על מהלך הטיפול, תיאור המקרה בעבודה הכתובה עלול להצניע ולהסתיר את מקומה של החיה באמצעות התמקדות מוחלטת במטופל, בדינמיקה מטפלת-מטופל ובתקשורת מילולית בלבד.
  4. עבודה במסורת טבבע"ח: מקרה טיפולי שהתרחש הלכה למעשה כטעבח"ה לכל דבר עלול להופיע בעבודה לימודית כמקרה בטבבע"ח, כלומר תיאור החיות מתמקד בהן כאביזר פיזי/חברתי או כמושא להשלכת תכנים שאינם רלוונטיים לחיה. תופעה זו נפוצה משום שטעבח"ה הוא מקצוע חדש (או מקצוע בהתהוות), ואפילו ההדרכה החדשנית ביותר בו נעשית בידי מנחות שלמדו טבבע"ח ולא טעבח"ה. מטבע הדברים, ההנחיה שמה דגש על שימוש בחיה כאביזר ו/או על שימוש בה כמושא להשלכה – ללא עניין רב במערכת היחסים הממשית עם החיה וביוזמותיה ותגובותיה כסוכנת.

ב. ביקורת עצמית: סיווג העבודה שלך. אפשרות אחת לביקורת עצמית היא סיווג העבודה שלך לפי ארבעת הסעיפים שלעיל. כלומר עליך לעבור על טיוטות שכתבת, לברר:

  • האם העבודה המעשית שלי מתאימה להגדרה של פסיכותרפיה מסורתית, של טבבע"ח או של טעבח"ה?
  • האם תיאור המקרה שכתבתי מתאים להגדרה של פסיכותרפיה מסורתית, של טבבע"ח או של טעבח"ה?

ג. ביקורת עצמית: מדוע התרחקתי מטעבח"ה? אם הגעת למסקנה שעבודתך אינה טעבח"ה בשלב כלשהו שלה, זהו המקום לכתו בדין וחשבון על הכישלון שלך ביישום העקרונות של טעבח"ה. הנה רשימה חלקית של שאלות שכדאי לך לשאול:

  • מדוע החיה נדחקה הצידה או החוצה במפגשים הטיפוליים?
  • האם בדיעבד החיה השפיעה על המפגשים יותר מכפי ששמתי לב? במה?
  • מדוע השמטתי מתיאור המקרה את החיה שהשתתפה איתנו במפגשים?
  • איזה ידע על החיה חָסַר לי בזמן אמיתי?
  • מדוע לא הבחנתי במה שהחיה עשתה במפגשים, או התעלמתי מהנוכחות שלה?
  • מדוע לא שיתפתי אותה במתרחש באופן פעיל יותר, או והעדפתי לנהל שיחות מעל ראשה?
  • איך השפיעו גורמים שונים על המקום שנתתי לחיה במפגשים הטיפוליים (צוות ההדרכה, המוסד המעסיק, הורי המטופל, מקורות כתובים וכו')?

ד. לא צריך להתבייש ולהסתיר חוסר הצלחה בהתנסות מעשית ראשונה. הודאה במחדל דורשת לא מעט תעצומות נפש, ובפרט כשעלייך להודות במגבלות היכולת שלך להבין את כלב המחמד האהוב שלך, ואפילו להודות שהתעלמת ממנו או שלא התחשבת בו. ואולם דין וחשבון על כישלון בטעבח"ה אינו דומה להודאה בכישלון במסגרת שיטה טיפולית המשמשת רבבות נשות ואנשי מקצוע במשך דור או יותר. עבודה טיפולית בגישה הדדית היא שיטה חדשה, יישומה במסגרת הלימודים ניסיוני, ושיעור גבוה של כישלונות ביישום החידושים – אגב נסיגה לשיטות סמכותיות, מוכרות ואולי גם פשוטות יותר – הוא הוא המצב הצפוי.

ה. ביקורת עצמית מקדמת את המקצוע. עבודת גמר במסלול לימודי טעבח"ה הכוללת ניתוח רפלקטיבי של הדרת החיה מהטיפול בפועל עשויה להיות עבודה טובה בטעבח"ה. ניתוח של הדרת החיות מהטיפול עשוי להיות פחות הודאה בכישלון אישי ויותר דין וחשבון על המגבלות של טעבח"ה, כלומר זהו כלי חיוני בהתפתחות המקצוע. ניתוחים רפלקטיביים על התעלמות מהחיות במהלך הטיפול עשויים לסייע לקהילה המקצועית הזעירה כולה להגדיר מהו הידע העיוני הנחוץ ליישום גישה הדדית במקרה מסוים, אילו מינים מתאימים או לא מתאימים ליישום סביר של טעבח"ה, מהי מידת ההיכרות הנחוצה עם החיות מעבר לטיפול – לטובת הטיפול, מהי מידת ההשקעה בחיות הנחוצה מעבר לטיפול, אילו נסיבות של שבי ופערי כוחות משבשים את העבודה בגישה הדדית, אילו תכונות אישיות של החיה משבשות את המפגש הטיפולי או תורמות לו במיוחד בתנאים מוגדרים, איזו מידה של סבילות מצד החיה בזמן הטיפול גוררת התעלמות ממנה במפגש, איזו מידה של תוקפנות, אדישות או פחד מצד המטופל מונעת עבודה בגישה הדדית, אילו בעיות מרכזיות בחיי המטופל הופכות את נוכחותה של החיה לחסרת עניין מבחינה טיפולית, וכן הלאה.

המקרה האישי של כישלון ביישום הגישה ההדדית צריך להיהפך להשוואה כיתתית בין מקרים מקבילים, ובסופו של דבר גם לפרסומים מקצועיים בשלב מתקדם יותר בהתפתחות המקצוע. עם שיתוף נכון בכישלונות, הקשיים שחווית כתלמידה אמורים להצטמצם בהדרגה במחזורי הלימודים בשנים הבאות ובעבודה המקצועית עצמה.

חזרה לרשימת הנושאים

17. כתיבה לפי כללי הציטוט האקדמיים

א. מה זה "סגנון אקדמי?" כל עבודה המוגשת במסגרת אקדמית, אפילו כשמדובר בעבודה זעירה, צריכה להיכתב בסגנון אקדמי. יש כמה סגנונות כתיבה אקדמיים שונים המקובלים במקצועות שונים: APA, שיקגו, MLA וכו'. כל סגנונות הכתיבה האקדמיים כוללים הנחיות כלליות על מבנה העבודה הרצוי ועל סגנון כתיבה במובן היומיומי של "סגנון כתיבה", אך ההנחיות הבולטות יותר עוסקות בתבנית קבועה לכתיבת פרטי המקורות שהשתמשת בהם: מראי מקום (כלומר הפניה למקורות) בגוף הטקסט; ורשימת מקורות כללית. בכל סגנון כתיבה אקדמי מציינים פרטי זיהוי כמעט זהים של המקורות, אך בין סגנון לסגנון יש הבדלים בסדר הפריטים ובכמה דרישות דקדוקיות.

ככלל, בכתיבה אקדמית יש להימנע או לפחות לצמצם בכתיבת הקדמות והערות אישיות, שירים, מטפורות וכדומה – ולהתמקד בתיאורים מדויקים של התרחשויות והתנהגות בטיפול, בניסוח חד המאפשר לקהל להבין מה בדיוק קרה ומהי לדעתך המשמעות הפסיכולוגית של מה שקרה.

ב. סגנון APA. במכללות לחינוך ובלימודי פסיכותרפיה בישראל נהוג להשתמש בסגנון APA (קיצור של American Psychological Association). הנה מדריך סגנון APA של מכללת אורנים; במדריך זה ההנחיות לרישום ספרים ומאמרים אקדמיים ברורות למדי, אך בנקודות מסוימות ההנחיות לציטוט מקורות מסוגים לא-אקדמיים מסוימים אינן ברורות, ובמקרים אלה כדאי אפוא להשתמש גם במדריכי סגנון APA אחרים כגון המדריך של מכללת בית ברל או המדריך של מכללת סמינר הקיבוצים.

ג. מדוע כותבים בסגנון אקדמי? מי שלא התנסתה הרבה בכתיבה במסגרות אקדמיות נוטה להתייחס לסגנון הכתיבה האקדמי כאל מטלה מסתורית ומיותרת, מערכת כללים טקסית, שרירותית ולא מובנת. זוהי אי-הבנה מהותית! המטרה היחידה של סגנון כתיבה אקדמי היא תקשורת מיטבית עם הקהל, דהיינו להבטיח שהטקסט שלך יהיה מובן לקהל רחב ככל האפשר, גם מחוץ לקהילה שלך. ציות לכמה כללי סגנון החוזרים על עצמם באופן צפוי לחלוטין (כגון סדר הפריטים המדויק ברשימה ביבליוגרפית וכללי פיסוק מסוימים) הוא בסך הכול דרך אחת להבטיח שהקהל שלך יבין אותך בקלות. וכאשר יש לך ספק אם אופן הכתיבה שלך נאמן לכללי APA, השיקול המרכזי שלך צריך להיות בהירות בניסוח ותקשורת מיטבית עם הקהל – ולא ציות עיוור לכללים.

ג. קשיי שימוש בכללי סגנון. כללי השימוש בסגנונות כתיבה אקדמיים מתפרסמים על-ידי הארגון הקובע את הסגנון. למרבה הצער, APA מפרסם את כללי הסגנון שלו בצורה לא נגישה (אין אתר סגנון פתוח לקהל מטעם APA). ממילא כתיבה בעברית אינה מתאימה באופן מדויק לכללי APA, ולכן "כללי APA" שמוסדות אקדמיים בישראל מפרסמים אינם נאמנים באופן מדויק לכללי APA הרשמיים. כמו כן, כללי סגנון אקדמיים מתעדכנים מעת לעת ויוצאים לאור במהדורות שונות, ויש אפוא להיזהר משימוש בכללי סגנון מיושנים. בעיה נוספת היא שימוש במקורות לא-אקדמיים: אף-על-פי שבכל קובץ הדרכה לכתיבה לפי סגנון APA נעשה ניסיון להציג כללי כתיבה למקורות כגון כתבות בפורטלים, פוסטים ברשתות חברתיות, בלוגים, דו"חות, יומנים, מסמכים משפטיים וכיו"ב, לעיתים קרובות נתקלים במקורות שאינם מכוסים היטב במדריך הסגנון ויש אפוא צורך להפעיל שיקול דעת באופן כתיבת המקור (כאמור, השיקול המרכזי צריך להיות בהירות).

חזרה לרשימת הנושאים

18. איך לשלב בעבודה ציטוטים והפניות?

א. הבחנה בין טענה מקורית לטענת אחרים. בעיה נפוצה בעבודות לימודיות היא כתיבת טענות באופן שאינו מבהיר היטב אילו מהטענות סיכמת מתוך מקור מסוים ואילו מהטענות הן מקוריות שלך. כשאת מסכמת מחשבה של מישהו אחר במילים שלך, עליך לציין במדויק הבחנה בין רעיונות שלך ("לדעתי…") ובין רעיונות של אחרים ("לפי פלוני…"), ולציין בבירור לפי כללי הציטוט האקדמיים מנין לקחת רעיון זר. יש להרבות בשימוש בביטויים המציינים את מקור הטענה (כגון "לדעתי…" או "לפי פלוני") ולא להשאיר אף טענה במעמד לא ברור.

כל ציטוט חייב להופיע כשהוא תחום במירכאות (או בפסקה נפרדת וצרה יחסית, אם מדובר בציטוט הכולל מעל ארבעה משפטים), ומראה המקום צריך להיות צמוד למקור באופן שאינו מותיר כל ספק מהו הקטע שמראה המקום מציין.

ב. סיכום עדיף על פני ציטוט. בעיה נפוצה אחרת בעבודות לימודיות היא שימוש עודף בציטוטים. בדרך-כלל מוטב לסכם מקור במילים שלך ולא להשתמש בציטוט. רוב הציטוטים הם דברים שהוצאו מהקשרם בטקסט ארוך ומורכב. קשה או אפילו אי אפשר להבין את הטקסט המצוטט מחוץ להקשר המקורי שלו (בעיה זו קשה במיוחד כשמדובר שנכתב ממילא בשפה עמומה – תופעה נפוצה בפסיכואנליזה). שימי לב: ריבוי ציטוטים בטקסט שלך אינו מעיד על למדנות אלא דווקא על עצלות, והוא אינו מקרב את הקהל בזכות האותנטיות של הטקסט אלא מרחיק את הקהל בגלל חוסר בהירות.

ג. מדוע בחרת במקור שבחרת? נדרשת הבהרה מדוע בחרת להשתמש במקורות שבחרת בהם. עצם העובדה שמדובר במקור שמרבים לצטט אותו במקצוע אינה מהווה הצדקה מספיקה לשימוש בו. צריך להבהיר מדוע המקור מתאים לשאלת המחקר שלך.

כשעושים שימוש במקור, יש להסביר מדוע עושים שימוש כזה במקור. כלומר צריך להסביר בערך כך: "כדי להבין את מקרה X יש צורך להבהיר כיצד פועלות מערכות יחסים דומות, ולשם כך פניתי למקור Y המתמחה במערכות יחסים כאלה". צריך גם לסיים את השימוש במקור בהסבר מה הפקת ממנו, כלומר איך את מיישמת את המקור על המקרה שלך. כשלא עושים את משפטי הקישור האלה (כפי שבדרך-כלל לא עשית וכפי שרוב חברותייך לא עשו) הקורא/המאזין צריך למלא את הפער ולומר לעצמו "הטענה במקור מיושמת על מקרה X באופן הבא …". זוהי דרישה גדולה מדי מהקהל. יתרה מזאת, כשאת מסבירה לקהל מה ציפית להפיק ממקור מסוים ומה הפקת ממנו, קרוב לוודאי שאת עצמך תביני את הדברים האלה טוב יותר מכפי שתביני אותם כשהעבודה ערוכה טלאים טלאים שאינם קשורים ביניהם במשפטי קישור. מעבר לכך, רצוי להמעיט בציטוטים של קטעים קצרצרים, ובמקום זאת ראוי לסכם את המקור במילים שלך ובאופן הרלוונטי במישרין לעבודתך.

ד. מתי נחוץ מראה מקום? טענה שאיננה טענה מקורית שלך (בין שהיא נכתבה כציטוט מילה במילה ובין שהיא נכתבה במילים שלך) צריכה להופיע בעבודה שלך בשם אומרה, כלומר עם מראה מקום. מובן מאליו שכל דבר שאנו כותבים מתבסס באופן כלשהו על דברי אחרים, ואי אפשר להוסיף מראה מקום לכל חלק משפט שולי. לכן במקרה שכתבת מילים שלך טענה שלהערכתך היא חלק מהידע הכללי של כל אדם בוגר בתרבות שלנו, אין צורך לציין מקור (למשל: "ילדים שהוריהם נטשו אותם נוטים לסבול מהפרעות נפשיות שונות"; "יש כלבים שאינם מרגישים בנוח בחדר סגור"). אולם כשמדובר בטענה שלהערכתך איננה חלק מהידע הכללי של כל אדם בוגר בתרבות שלנו, יש לטרוח להביא מקורות מדויקים. דוגמאות לטענות כאלה המחייבות מראה מקום: "בחייהם של כלבלבים יש תקופה מוגדרת ומוגברת של חיברות"; "הגישה ההתייחסותית קוראת תיגר על הגישה הפסיכודינמית"; "תוכים חיים בלהקות, ולכן החזקת תוכי בבידוד גורמת לו מצוקה רבה".

ה. מספרי עמודים. המטרה בכתיבת מראה מקום (כלומר ציון פרטים המפנים אל המקור שאת מסתמכת עליו בגוף הטקסט) בהחלט אינה להצהיר "קראתי, סמכו עליי שאני יודעת על מה אני כותבת!" אלא לאפשר לקורא להגיע למקום המדויק במקור שלך בקלות מרבית, בהנחה שהקורא ירצה לדעת אם דייקת בהפניה שלך או להבין טוב יותר את ההקשר של דברייך (וזה בדיוק מה שעושים קוראים רציניים). לכן כשאת כותבת מראה מקום, הן ביחס לסיכום במילים שלך הן ביחס לציטוט מקור מילה במילה, יש לדייק ככל האפשר בציון המובאה. בדרך-כלל אפשר וצריך לציין מספרי עמודים מדויקים. כלומר אין לכתוב כך (Levinson, 1965) אלא כך (Levinson 1965, p. 67).

אז מדוע לא פעם מופיעים בטקסטים אקדמיים מראי מקום ללא מספרי עמודים? סיבה אחת היא הזנחה הקיימת גם במקורות מכובדים. סיבה מהותית יותר היא שבעולם המחקר המדעי האמפירי רוב המקורות הם מאמרים המציגים טענה אחת, פחות או יותר, ולעיתים קרובות מקורות כאלה הם יחידת טקסט אחת שאין צורך לפרק אותה לעמודים בודדים. לעומת זאת, בפסיכותרפיה נעשה שימוש נרחב בספרים הכוללים המוני טענות המתפרשות על פני מאות עמודים. במסורת זו הפניה כללית לספר (ולעיתים קרובות גם הפניה כללית למאמר) אינה מספקת כלל.

חזרה לרשימת הנושאים

19. קשר עם הקהל: עגה מקצועית ועיצוב

א. מתי צריך להגדיר/לבאר מושג? עבודה אקדמית נכתבת לקהל קטן ומקצועי העלול להגיב בחוסר סבלנות על הסבר של מושג המוכר לו היטב, אולם אין להניח שאפילו הקהל המקצועי יודע כל מה שאת יודעת, וממילא מושגים מסוימים עלולים להתפרש בכמה משמעויות שונות. צריך להביא בחשבון גם שעבודתך עשויה להיות מיועדת לקהל רחב יותר (למשל הרצאות באירוע "סמינריון קליני" בהשתתפות משפחות וקהל חיצוני נוסף), ובמקרה כזה אין לצפות שהקהל יכיר מונחים מקצועיים. מעבר לכך, מאמץ מצידך להגדיר מושגים מקצועיים שאת משתמשת בהם יעזור גם לך להבין טוב יותר את החומר שלפניך.

אם כן, אי אפשר לספק מפה של מושגים שאינם מחייבים הסבר לעומת מושגים המחייבים ביאור, אך סביר להניח שבטקסט הכתוב שלך נדרשים הרבה יותר ביאורים מכפי שנהוג להציג בשיחות הדרכה בכיתה. הנה הצעות אינטואיטיביות העשויות להתאים לעבודות אקדמיות בהקשרים רבים (ולא להתאים להקשרים אחרים):

  • לא כדאי לבאר: פסיכואנליזה, אתולוגיה, אדפטיביות, אני, השלכה, הזדהות, פינת חי, גמילה, שבי, רגרסיה.
  • כדאי לבאר: גישה הדדית, החתמה, האכלת יד, גישה התייחסותית, עצמי כוזב, יחסי אובייקט, הזדהות השלכתית, כלבייה עירונית, קולות מצוקה.

ב. ציטוט איננו ביאור/הגדרה! ביאור/הגדרה טוב של מושג פסיכולוגי או ביולוגי אינו יכול להישען רק על ציטוט הוגה המושג, וגם לא על מקורות משניים של מישהו מאותה אסכולה. ביאורים/הגדרות כאלה נוטים להיות מעגליים, או שהם סוגרים את המושג הטעון ביאור בתוך רשת סגורה של אסוציאציות עמומות התלויות זו בזו. זוהי בעיה גדולה בהמשגה הפסיכותרפית: קשה למצוא מקורות כלליים המנהירים מונח בלי לשקוע בתוך העגה הפרטית והסתומה למדי של התאורטיקן שעל הפרק. אולם ביאור/הגדרה טוב חייב להיות חיצוני לעגה פרטית ואפילו חיצוני למקצוע, כלומר לבטא את משמעות המושג שעל הפרק ב"שפת בני-אדם", שפת יום-יום, שפה המובנת להדיוטות.

ב. מראה הטקסט: דפוס. בכל עבודה מודפסת יש להשתמש בכללים שמפרסם מוסד הלימודים. למשל, הפקולטה ללימודים מתקדמים (תוכניות התואר השני) במכללת אורנים מפרסמת "תקנון עבודת גמר" הכולל 19 הנחיות סבירות ל"צורת ההגשה של העבודה" (סעיף ה') גם בלימודי פסיכותרפיה. כללים אלה כוללים: הדפסה בשחור על דפים לבנים, שולי דף ברוחב 2.54, גופן דויד בגודל 12, רווח שורה וחצי בין שורה לשורה, יש למספר את העמודים וכן הלאה.

ג. מראה הטקסט: מצגת. אין הנחיות רשמיות להצגת הרצאות במצגת, אך העיקרון המכוון צריך להיות תקשורת מיטבית עם הקהל – גם על חשבון ביטוי אישי והפגנת הטעם האסתטי שלך. שימי לב: חלק מהקהל שלך, ולא פעם הקהל כולו, יראה את המצגת שלך בתנאים הרבה יותר גרועים מהתנאי הצפייה שלך במצגת על מסך המחשב שלך בבית (בגלל מיקום מושב ביחס למסך, אור שחודר לכיתה מבחוץ וכן הלאה).

  • גופן. יש להשתמש רק בגופנים קריאים ביותר ולא בגופנים קישוטיים ומקוריים. אריאל (Arial) הוא כנראה הגופן הקריא ביותר. (אפשר לחרוג מהנחיה זו בכותרות קצרצרות).
  • גודל הגופן הרצוי משתנה בהתאם לתנאי התצוגה, אך רצוי שהגודל לעולם לא יפתח מ-18. באירוע שיש בו קהל מבוגר מאוד נדרשת הגדלה של הטקסט.
  • צבע הגופן צריך להיות הרבה יותר בהיר או הרבה יותר כהה מהרקע; רצוי להשתמש בפער של שחור לעומת לבן. בכל מקרה הרקע חייב להיות אחיד כדי שלא להתחרות מבחינה חזותית בטקסט (כלומר אין להשתמש בתמונה כרקע לטקסט).
  • עמודה. בזמן הרצאה קשה להתרכז בטקסט ארוך, ולכן עמודת טקסט מיטבית במצגת צריכה להיות דומה לעמודת טקסט בעיתון יומי ולא לדף בספר. טקסט בגודל גופן 18 המשתרע לכל רוחב המסך יוצר עומס יתר, ומוטב לחלק אותו לשתי עמודות.
  • דימויים. השימוש בדימויים במצגת צריך להיות זהיר מאוד: אין להוסיף תמונות המסיחות את הדעת מהנושא, גם אם הן יפות או מרגשות. דימויים שמשמעותם ברורה ובולטת (כגון צילום של המטופל עם החיה) צריכים לשרת באופן חד-משמעי את הנושא המדובר בעל-פה באותו זמן. דימויים שמטרתם קישוטית צריכים להיות סתומים וכוללניים עד כדי כך שאיש לא יתמקד בניסיון לפענח את משמעותם.
  • חלוקה לשקופיות. החלוקה לשקופיות צריכה להיות הגיונית ולסייע לקהל להתמצא בחומר, במיוחד אם מחשבותיו של מישהו נדדו והוא נזקק לשקופית שלפניו כדי להבין על מה את מדברת. כלומר יש לעשות מאמץ שלא לפצל נושא מסוים לכמה שקופיות.
  • כותרות. כדאי להוסיף לכל שקופית במצגת כותרת קצרה מאוד, גדולה וברורה מאוד מבחינת משמעותה, כבסיס להתמצאות בהרצאה עבור מי שאיבד את המקום ברצת הדברים הנאמרים בעל-פה. למשל, אם הרצאתך עוסקת בתיאור מקרה טיפולי וחילקת את המקרה לשלושה שלבים שכל אחד מהם מוצג בשקופיות אחדות, כדאי שתהיה כותרת זהה לכל השקופיות באותו שלב (למשל: שלב 2: מיקה מפגינה כעס).
  • כניסת טקסט הדרגתית. כשמופיעה על המסך שקופית חדשה ובה מידע שהמרצה אינה מדברת עליו, רבים יתרכזו בטקסט הכתוב ויאבדו את המרצה. לכן מוטב להשתמש בהנפשה פשוטה שיש בתוכנות לעיצוב מצגת כגון PowerPoint ולהכניס קטעי טקסט קצרים לשקופית בהדרגה, תוך היצמדות לדברים הנאמרים בעל-פה.

חזרה לרשימת הנושאים

20. איך לשפר את איכות הכתיבה?

א. איך לשפר רהיטות וקריאות? כשמקפידים על כתיבה טובה, המאמץ העיקרי מוקדש לדיוק בניסוח תוכן, ודיוק בניסוח תוכן מחייב דיוק ביצירה התוכן ממש, כלומר בחשיבה עצמה. בדרך-כלל שיפור איכות הכתיבה מחייב אותך לחשוב ביתר בהירות, לשכלל את החשיבה שלך. לא קל לשפר את איכות הכתיבה. מומלצות שתי טכניקות:

  1. לסרוק את הטקסט עם שאלה. כתבי לעצמך בצד בכתב גדול את השאלה האם המשפט הזה ברור? ולאחר מכן עברי על כל הטקסט שלך, משפט אחרי משפט, ובחני כל משפט בנפרד לאור השאלה הזו. ההתמקדות בכל משפט בנפרד חשובה כדי שלא תקראי את המשפט בתוך רשת האסוציאציות הכוללת שלך אלא תבחני אותו לבדו. לשם כך צריך לבודד את המשפט באופן גרפי, כלומר להעתיק ולהדביק אותו בקובץ נפרד תחת השאלה "האם המשפט הזה ברור?" או לכל הפחות להדגיש אותו בצבע חזק בעת שאת בוחנת אותו לפי השאלה הנ"ל.
  2. להיעזר באנשים אחרים. אם יש סביבך אדם קרוב העובד בעריכה ומוכן לעבור על העבודה שלך, מצבך מצוין. אולם לרובנו אין חברים או קרובים כאלה. לכן יש למצוא אדם שמוכן לעבור איתך על כל הטקסט, להקריא לו את הטקסט המלא באיטיות ובהדגשה, כשתפקידו הוא פשוט להעיר לא הבנתי! במקומות המתאימים (כלומר בלי ויכוחים ובלי הסברים בעל-פה מצידך). המועמדות המתבקשות לתפקיד זה הן חברותייך ללימודים המתקשות אף הן בכתיבה, ושתיכן תעברו בצורה דומה זו על עבודתה של זו, ולכן שתיכן תצאו נשכרות באופן דומה מההשקעה הזו. החיסרון בשיטה זו הוא שאנשים המתקשים בכתיבה עלולים להיות לא ערניים לבעיות כתיבה.

ב. תיקון שגיאות כתיב. יש להגיש עבודות אקדמיות ללא שגיאות לשון משמעותיות. הלכה למעשה, עבודות רבות מוגשות במצב בלתי נסבל מבחינה לשונית. בגלל ריבוי השגיאות אין טעם לציין שגיאות נפוצות, ומוטב להציע לכותב/ת לבדוק את הכתיב התקין של כל המילים בטקסט, באמצעות שילוב בין תוכנות אוטומטיות ומילון: תוכנות אוטומטיות מאתרות שגיאות כתיב בולטות בכל מילה בטקסט. כדאי להפעיל כברירת מחדל בדיקת איות ודקדוק ב-Office או בתוכנה אחרת, ולשמור על הבלטה מרבית של השגיאות שזיהתה התוכנה, אך ללא תיקון אוטומטי (העלול ליצור שגיאות חדשות). כדאי לבדוק במילון כיצד לכתוב מילים שאינך בטוחה בוודאות איך לאיית אותן. המילון שנמצא במעבדי תמלילים כגון Word ומילונים כגון ויקימילון ומילוג טובים בדרך-כלל אך אינם נסמכים על מערכת סמכותית בענייני לשון. להכרעה סמכותית בענייני כתיב מוטב להשתמש במילונים מודפסים או במילונים המקוונים הבאים: רב-מילים הוא כנראה המילון הטוב ביותר במרשתת. מילון אבניאון הוא מילון מצוין אך פחות עשיר ממילון רב-מילים בדוגמאות של עברית בת-זמננו. מילון האקדמיה ללשון העברית הוא המילון הסמכותי ביותר, אך השימוש בו אינו נוח, ולא מעט מילים שימושיות ממקור לועזי אינן מופיעות בו. באתר האקדמיה יש מילונים שונים (לרבות שני מילונים מקוונים ישנים למונחים בפסיכולוגיה: מהדורת 1942 ומהדורת 1994), אך אין צורך להיכנס אליהם במיוחד ומוטב להקליד את המילה המבוקשת בחלונית החיפוש הכללי של אתר האקדמיה.

ג. להדרכה נוספת, כנסו לדף הנחיית פעילים בכתיבה (כתיבה חיה).

חזרה לרשימת הנושאים

דילוג לתוכן